 |
המטרה של מדע היא להעמיד את מגוון התופעות על מספר מועט ככל האפשר של כללים שמסבירים אותם. אחרת, אנחנו לא מדברים על מדע, אלא על תיעוד. התיאוריה האינסטנקטיבית הגיע למבוי סתום בדיוק בגלל זה: הגיעו ל"אינפלציה" של אינסטינקטים שלא הסבירו למעשה כלום, אלא רק קראו בשמות מפוצצים להתנהגויות מצויות.
אני בטוח שיש לאדם גם אינסטינקטים, אבל בעיניי כל השערה בדבר אינסטינקט צריכה לעבור שבעה מדורי גיהינום כדי שאעניק לה מעמד כזה. אפשר להשוות את האינסטינקט במדעי האדם לאקסיומה: בהגדרת התנהגות כאינסטינקט אני מחליט שאני לא יכול להסביר אותה מעבר להגדרה עצמה. השאיפה, כמובן, היא לצמצם את האקסיומות.
אני לא יודע "מהו גבול התחכום שתחתיו התנהגות היא אינסטינקטיבית". באופן בסיסי, האדם הוא יצור ששולט על התנהגותו ו(במידה מסוימת) על רגשותיו. אנחנו בונים את ההתייחסות שלנו למציאות החיצונית והפנימית באמצעות הרצון שלנו, שהוא חלק ממערכת רחבה יותר שנקראת ה"אני". אני לא מתכוון שיש לנו דווקא רצון חופשי, אלא שאנחנו פועלים כמערכת, ושאי-אפשר להבין את מכלול ההתנהגויות של האדם בלי להבין את זה שהיא "מכלול" רחב עם רצף והמשכיות. לכן, אני נוטה לחשוב שככל שההתנהגות יותר "גבוהה" ומורכבת, יש יותר משמעות לרצון האנושי (או ליכולת של האורגניזם לאזן את עצמו וליצור הומאוסטאזיס, אם תעדיפי הגדרה כזאת) ושהיא לא תלויה באינסטינקט.
ושוב, זה לא אומר שאני פוסל את האינסטינקט כדחף, אלא שבהתנהגויות מורכבות או רגשות מורכבים אני נוטה לייחס משמעות למערכת שבתוכה הוא פועל, ולכן טוען שאי-אפשר לבודד אותו.
אני לא יודע אם רגשותינו כלפי תינוקות הם מולדים. אין לי בעיה עם ההשערה שהם הם כן מולדים, אבל אני מתקומם כנגד הניסיון לבצע רדוקציה של הרגשות לאינסטינקטים, וכנגד הרעיון שהדברים שמעוררים את הרגשות שלי כלפי תינוקות הם העיניים הגדולות שלהם וכאלה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש