 |
|
 |
||
|
||||
 |
יפי נפש הנה מילה שנועדה לסרס טיעונים ואכן, כמו שדימיתי לעצמי, מנסים כמה מהמגיבים, כמו ליאור, להיכנע למסורת הסירוס היפה. הדברים שנכתבו הנם בלתי מקובלים. הן מבחינה מוסרית, חברתית, וכן- קיומית. הקיום שלנו כעם, כמדינה דמוקרטית, וכעם נושם, חלק נרחב ממנו הנו הקיום המוסרי כמו בכל חברה מהוגנת. בהחלט יכול להיות שאני מפחד לעלות לאוטובוס בדרכו לכיכר דיזנגוף. יכול ואכן, אך פחד זה אינו מצדיק את הסבל היומיומי שאנשים הללו זוכים לו. מעולם לא הבנתי כיצד אנשים ניגשים לוויכוח באטימות כה גדולה, ובאופן קליל מטיחים כנגד טיעון כלשהו כי גם הצד השני הוא... וכו'. רבים מההשפלות הללו אינן הכרחיות ולא התהליכים שבשמם הן מתחילות. השכנוע העצמי העקבי, "גם אנחנו מפחדים", הנו טיעון בלתי מוסרי, אנוכי, מטופש וצבוע ברמה הגבוהה ביותר שהמילה צבוע מסוגלת להכיל בתוכה. ניחא תאמר כי צעדים כאלו ואחרים הנם הכרחיים, אך לאמור זאת ולהתעלם מהדרך המיותרת בה הם נעשים? וכי מי שם את דמנו היהודי כקדוש משל דמו הערבי אשר ניגר על הקיר בשעת לילה מאוחרת ללא כל סיבה? מדוע אדם אינו יכול להתנתק מאידיאולוגיה לשנייה, ימנית או שמאלנית, ולראות אי אלו עיוולות בצד ההשקפה שלו? ההשוואה לנאצים- לא אולי- אלא מוגזמת, אך הנקודה אותה מנסים להעביר דרכה היא נכונה בהחלט. נקיטת פעולות תוך כדי השמת ה"אויב" בתור דמות מעורפלת המיוצגת על ידי מילה ואידיאולוגיה, ללא הבחנה באנשים השונים המתחבאים תחת הכותרת, היא דרך שמזכירה, דרך ערפל מסויים, את דרכו של היטלר. ושלא תהיה טעות: המתנחלים אינם נאצים והחיילים אינם יהודונאצים. רק פושעים בדרגה זו או אחרת. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |