 |
המאמר של לי האריס מכיל תובנות מעניינות, ומצאתי את עצמי מסכימה עם רוב הכתוב בו.
האריס צודק בראייתו את הפיגוע במגדלי התאומים כמסמל בעיני אל קעידה את ניצחון אללה ומאמיניו על תרבות המערב, אך מרחיק לכת לטעמי בטענה שהסמל הוא הוא הניצחון בעיניהם, כך שאין מעבר לו מטרה פרגמטית.
בדרך דומה, נכון שבעיני המחבלים המתאבדים ההתאבדות היא מטרה בפני עצמה, אבל היא לא רק מטרה-סמלית פוטנטית בפני עצמה אלא גם אמצעי פרגמטי למטרה אחרת- הרס ישראל,
אבל האריס בהחלט צודק בהצביעו על העוצמה הבלתי רגילה של סמלים אצל ערבים, ואצל אנשי אלקעידה, עוצמה שאכן /כמעט/ הופכת את הסמלים לניצחונות מספקים בפני ובזכות עצמם.
וזו בדיוק הבעייה במלחמת עיראק- חשיבות הסמלים בעולם הערבי תגרום לכך שאם (וכאשר, כנראה) אמריקה תביס את עיראק, הניצחון הזה לא יוביל למחיקת סמל "התאומים", ובכך ליישוב החשבון. להפך, ניצחון אמריקני שכזה יחזור ויחזק אצל הערבים את תחושת העלבון המתמשכת שלהם על תבוסותיהם החוזרות ונשנות, ועל נחיתותם הטכנולוגית והתרבותית מול המערב, וייצור אצלם צורך בניצחון, או בסמל-ניצחון חדש, כדי למחות את החרפה. וככל שהניצחון האמריקני יהיה מזהיר יותר, וככל שהתמונות הסמליות ממנו יביעו יותר את תבוסת עיראק, כך יהיה הדחף למחיית החרפה חזק יותר.
נקודה אחרת בעניין התרבות האיקונית המודרנית- כשלוקחים בחשבון עד כמה התמונות הסמליות, שאליהן מצורפים "סאונד בייטס" וסיסמאות קצרות ופשטניות למיניהן, משפיעים על הציבור במערב, זה מתחיל להיראות כמו סוג חדש של כמעט-אנלפביתיות. "כמעט" ולא ממש, מפני שאנשים יודעים לקרוא ולכתוב, אבל הם מושפעים יותר מ"מידע" ויזואלי ואודיטורי, שבעצם אינו מידע אלא תעמולה הגובלת בשטיפת מוח.
וזה מעלה בזיכרון את אופן "חינוך" ההמון במאות הקודמות, כאשר אנשים אנלפביתים ספגו ידע מעוות ואינדוקטרינציה מדרשות הכומר, ומהציורים המרשימים שבכנסיה, בלי יכולת לבדוק את הדברים בעצמם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש