בתשובה לדב אנשלוביץ, 22/03/03 17:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לעירקים יש הרבה יותר מהרוג אחד, כמובן.. אף שאני תומך במתקפה האמריקנית על משטרו של סדאם נצבט לי הלב כשקראתי כעת כתבה שכותרתה 'Dead bodies are everywhere': הכתבה מתארת קרב על נקודה אסטרטגית ליד גבול כווית בשם ספוואן. היו שם תותחנים עירקים עם תותחים רוסיים מיושנים, שאמנם ירו ראשונים על כוחות בריטים ואמריקניים, אך לא שיערו בחלומותיהם הגרועים ביותר מה מחכה להם. כל הכוח העירקי שם חוסל כליל באש תופת ממסוקי קוברה ותותחי 155 מ"מ שהטווח שלהם 30 ק"מ אך הדיוק שלהם קטלני. סמל מארינס אמר שהוא "מרחם על כל מי שהיה שם... ביקשנו מהם להיכנע". ומחבר הכתבה מספר שהמקום היה "זרוע גופות". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1 אם התותחים היו מיושנים זו לא סיבה לרחם עליהם יותר. 2 מגינת הדמוקרטיה והעולם המודרני הצודקת פועלת שנית! רוצו לקנות את הגליון הבא 1 של "בוש מגן האנושות": "בוש וקים ג'ונג במסתרי הג'ונגל" 1 אופס שכחתי בעולם המודרני לא קוראים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו כאן רחוקים, והמלחמה הזאת, תודה לאל, לא פוגעת בנו, ותוצאותיה בודאי יפתרו לנו כאב ראש אחד. אבל זאת מלחמה, ומלחמה לא פשוטה. ומלחמה היא תמיד מכוערת, גם אם האמריקאים הצליחו עד כה לבלבל עת ג. אבן חן ואחרים. כמי שמנסה לא להיות מוטעה ומרומה מהתמונה הפסטורלית שמערכת ההסברה האמריקאית מנסה לצייר, לבי נצבט בדיוק כמו שלך, גם אם יש כאן רבים שיסרבו להאמין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקוסבו, ישראל, צ'צ'ניה אן אפגניסטן, תצלומי הטלויזיה הראו המון צפוף של אוהלי פליטים, רב קומות מתמוטט, מדרכה שטופת דם, בית חולים מלא או קבר פתוח. הפעם, העיתונאים שנלוים ללוחמים מצוידים בוידיאופון, טלפונים לויניים ומכשירי ראית לילה אבל כל המיכשור הזה מביא לצופים מראה נקי שמראה מעט מאד זיעה וללא דם ודמעות. (אגב, חלק מהלוחמים מצויד במצלמות וידאו קטנות שמותקנות על הקסדה). נראה שכמה מהכתבים נפלו שבי למנות היתר של אדרנלין והמתח מהלוחמה והם נשמעים יותר כמו כתבי ספורט המדווחים ממגרש הכדורגל ולא ככתבים צבאיים בשדה קרב. למרות הנגישות הגבוהה של התקשורת לשדה הקרב, הטלויזיה לא מסוגלת להעביר את הכוח הברוטלי הערום של המלחמה, את הרעש והאלימות. אכישהו הכל מסונן כשזה עובר דרך המסך. דברי שדר הנ.בי.סי טום ברוקאו. את הכתבה הביקורתית הזו של הני"ט אפשר לקרוא כאן עד כמה שאני זוכר, בויאטנם, כתבי הרדיו והטלויזיה כן הצליחו להעביר את הטראומה, הזעזוע והפחד של המלחמה, בציוד הרבה יותר נחות ובכמות כתבים קטנה לאין שיעור מהיום. הסיבות? צנזורה עצמית, צנזורה צבאית, הסכמה פחות או יותר על מטרות המלחמה שמונעת ביקורת ישירה (ואולי מוטית) על הקרב ועוד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הפעם העיתונאים שנלווים ללוחמים מצויידים בוידיאופון, טלפונים לוייניים ומכשירי ראיית לילה" ובכלל, עיתונאות הקרב היום היא לא מה שהיתה פעם. אבל מה שאני לא מבין זה איך בארבעה ערוצי תקשורת בינלאומיים הנראים מולי, מראים בכל פעם את אותה תמונה? הגיוון בערוצי תקשורת, כמו גם באמצעים, לא נועד לאפשר להראות תמונות שונות בכל ערוץ, שיהיה קצת מעניין? כמובן שאני לא מאשים בזה את כתבי השטח עצמם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |