בתשובה לאלון לוי, 12/12/99 9:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כאשר אתה כותב "משום שזהו טבעם", בהקשר לאנשים "טובים" (ע"פ אמות המוסר של החברה בה אתה חי), אתה מפספס, לדעתי, נקודה חשובה. טבעם של אנשים התפתח במקור (אם תקבל את תאוריית האבולוציה) כפי שהתפתח טבעם של בעלי חי אחרים - מי שנקט בפעולות הנכונות שרד, בממוצע, יותר ממי שנקט בפעולות מוטעות, מי שהיו לו נתונים פיזיים טובים יותר שרד, בממוצע, יותר ממי שהיו לו נתונים פחות תומכי שרידה. עד כאן הכל ברור ומוכר. הנקודה הפחות מוכרת (ולדיון נרחב בה אמליץ על קריאה בספר "הגן האנוכי" של דוקינס) היא שגם מעשים שנראים לכאורה "אלטרואיסטים", כשמתבוננים בהם מנקודת מבט של ה*פרט* הם אגואיסטיים במובהק כאשר מסתכלים בהם ברמת ה*גנים*. האבולוציה לא היתה אבולוציה של פרטים, או מינים - היא הייתה ועודנה, אבולוציה של גנים. מותר האדם מהבהמה הוא שבאדם, מתוקף יכולותיו השכליות מתקיימת, אולי, אבולוציה נוספת על זו הפיזית - אבולוציה של רעיונות. דוקינס קורא להם "ממים"(mem), מלשון זכרונות. אבולוציה זו היא שמאפשרת לאדם להתקדם בקצב גבוהה כפי שהוא מתקדם, להגיע להתנהגויות מורכבות הרבה יותר משל בעלי החיים ומאשר היו לאדם בתחילת היותו "אדם". גם באבולוציה זו תופס כלל ה"מתאים שורד" - רעיונות שלא התאימו לזמנם או למציאות (כמו קומוניזם לדוגמא ואינני נכנס לשאלה האם לא התאים לזמן, לאנשים או למציאות...), נכחדו. רעיונות שמוכיחים את עצמם, באופן סטטיסטי, שורדים. הרעיון שיש לעקור התנהגויות אלימות הוא רעיון נכון מבחינה אבולוציונית, כאשר מדובר באלימות בתוך המין. לכן, אני סבור, שרדו והתפתחו חברות אשר דגלו בו. תפיסתי את העולם היא רציונלית עד כמה שאני מסוגל. אני מסוגל לחוות, ליצור ולהנות מיופי. אני מסוגל לפעמים לעצור באמצע הליכה ברחוב ולהתפעם מסתם עלה ירוק שתלוי בקצה ענף. אני ממש לא מבין איך הרציונליות של תפיסתי את העולם אמורה למנוע ממני את תפיסת היופי. נהפוך הוא - הבנת המורכבות העצומה אשר מאפשרת את כל זה, את כל העולם המגוון, רק מעצימה את תחושת הפליאה והיופי. ועד כאן השתפכות להלילה... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בזמנים שונים בחיי, חשבתי בדיוק בצורה דומה נורא לצורה אותה אתה מציג : תפיסה דארווניסטית בה כל מעשה, אינו נעשה אלה בשם "הגנים" והאינסיקטים המניעים אותנו. כלומר - אם אני נותן לעני שקל, איני עושה זאת בשבילו, אלא כעיוות חברתי מסויים של הצורך שלי להרגיש טוב עם עצמי, ובסופו של דבר להפוך את עצמי בעל זוג "מוצלח" יותר, גנטית, לזיווג. אבל החשיבה הזאת, עד כמה שהיא מורכבת ויפה - במידותיה היא - חסר בה משהו מרכזי. אילו הייתי מאמין היום שהחמלה בליבי הינה תוצר לוואי של הצורך שלי להתבלטות חברתית, כסוג של השלכה יצרית מסויימת, היה זה אפשרי מבחינתי לאכול בשר, בטענות שונות ומשונות. אבל אני מסתכל על הדברים אחרת. התורה הדארווניסטית לוקה בחסר. אני טוען _שיש_ באדם צורך בסיסי לחמלה ואהבה, לצד יצר חייתי לאונס ורצח, שקיים בו ה"נגיעה האלוהית" לצד "הטירוף החייתי". זאת, כמובן, מתוך תפיסת עולם הוליסטית, ולא מתוך חישוב דארווניסטי מדוייק. לכן, כן נכון - מבחינתי - המושג "טוב", שכן בעיני ישנם טוב ורע מוחלטים, שגווני האפור שבהם מתאפיינים בבחירה שלנו עצמה. מבחינה זאת, אני יכול גם לומר שאני מאמין במידה מלאה לתורתו של דארווין (בכוונה לא רציתי להעלות את הנושא, כי העיסוק בו כבר מוגזם). --- בקשר למושג היופי שהזכרת בסוף. אני מסכים, כמובן, שיש יופי רב במורכבות הטבע והאדם. אבל המורכבות הזאת, היא כמו התלהבות מטכניקה כשמתעסקים בגרפיקה. ישנם אפקטים נפלאים, מורכבים, מדהימים. אבל גם האפקט הנפלא ביותר הקיים יכול להיות חלול מתוכן. באותה מידה, ישנו יופי "טכני" בעולם, אבל היופי האמיתי נמצא כאשר יוצאים מתוך היופי הטכני, אל המהות המקסימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברגע שאתה מבסס את טיעוניך על ''תחושה'' הרי שאנחנו גולשים לתחום האמונה. עם חסידים אין לי דרך להתוכח, אדם באמונתו יחיה ואין שום סיכוי שאני אצליח להזיז אותו משם... מכיוון שלא הצגת אף טיעון רציונלי לתמוך בדעתך, הרי שאין אתה יכול לשכנע אותי ומכיוון ששום טיעון רציונלי לא יעביר אדם מאמין על דתו, אני חושב שהדיון הזה הפך חסר טעם. בברכת אושר רב וחיים מאושרים, רות סוף. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |