 |
שיר יפיפה (סליחה על המילה) על חיים שתוצאתם תמיד היא מוות.
אני רואה במילה "ירד" הד לירידה רחוקה אחרת, ירידתו של יעקב ומשפחתו למצרים, ירידה אל מקום שבו יש שבר (במשמעות של מזון). שימו לב גם לביטוי "שיירה מצרית", אולי גם היא הד ל"אורחת ישמעאלים" זו שלוקחת איתה את יוסף מצרימה. בשיר שלנו האב אינו "צולל" על השיירה המצרית, הוא יורד עליה, ראו כיצד נתהפכה לה המילה. מירידה לצורך חיים זו ירידה של מוות.
האב מנסה ללמד בנו את מה שהוא יודע: את אמנות המלחמה. כשהוא מלמד את בנו להוציא חיים מן המטע, הוא איננו מלמדו אהבה, הוא מלמדו מלחמה, כאילו אין סס הנמר עצם מעצמיו של טבע הארץ. כאילו הוא האוייב. ואל אוייב זה הוא משלח חניתות בדמות קרס אכזרי הפוצע וטוחן עד מוות את הסס הזערורי. איך גיבור מלחמה זה שירד על המצרים יורד לכריעה אל נוכח האוייב שחזק ממנו, אל סס הנמר. והרי אם היה האב מבין את חכמת האהבה ולא יודע את אמנות המלחמה, היה מגדל במטעו את החרק שניזון מן הסס ופותר כך את הבעייה. אבל הוא לא למד אהבה, הוא למד מלחמה.
אין האב הזה יוצא דופן במקומותינו: ליד מקום מגורי נמצאת בריכת חורף יפה, עטורת עצי אקליפטוס. עוד מעט יפשטו עליה, כמידי שנה, עובדי התברואה של העיר השכנה וירססו אותה עד מוות, מותם של זחלי היתושים. הורגים תוך כדי כך את שאר דיירי הבריכה ומשמידים חלק גדול מן הצומח בה. באותו זמן ממש ימכור מכון וולקני את הגמבוזיות שניזונות מזחלי היתושים למדינות אחרות בעולם למטרה זו בדיוק.
הבית האחרון של השיר הוא גם שמו של השיר. הוא מנסה לבלף. בדיוק ההיפך ממה שהשיר עושה לדעתי. "בטרם תיארנו את מות האגס?" והרי זה בדיוק מה שהשיר שלנו עושה מתחילתו ועד סופו, מתאר את מות האגס. וכל מה שאמרתי עד כאן הינו הפתיחה למשל הזה שרבים מדי הם הנמשלים לו. ועל כך בבוקר אחר אם יזדמן לנו.
ועדיין לא דיברנו על אורחות שהובילו אי אז מכל טוב הארץ:בוטנים שקדים ושאר מיני צרי בושם ונכאת, לעומת השיירות של ימינו המובילות מוות ושאר מרעין בישין (ולא חשוב מה כיוון תנועתן בציר מצרים - א"י.)
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש