בתשובה לגלעד דנבום, 21/12/00 10:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שאני מתחיל להבין, ולכן יש לי כמה שאלות נוספות. אבל קודם, בכל-זאת, עדיין לעניין ההגדרה - האם יכול להיות שגם מי שביתו היה בשטח המדינה היהודית (לפי החלטה 181 של האו"ם) יוגדר כפליט? כלומר - האם גם שטחים אלה הם שטחי-כיבוש או, למזער, מי שעזב בית בהם עשה זאת כתוצאה ממעשי הכיבוש הישראליים? הרעיון שלך של יצירת שיתוף-פעולה במקום איבה ע"י כפייה של שותפות-גורל מזכירה לי יותר מכל את האופן שבו נוצרת "שותפות-גורל" או "מטרה להתלכד סביבה" בדרך-כלל: הגדרת אויב משותף, ואם צריך - יציאה למלחמה נגדו (לא חסרות דוגמאות במזה"ת). זה לא ממש נראה לי חזון רצוי. נחזור לעקרונות העומדים מאחורי הצעתך: מהו העקרון ממנו נובעת זכותו של אדם (נניח, כעת, כי הוא איננו קרוב-משפחה אלא אותו אדם עצמו) להתיישב "קרוב ככל האפשר" למקום שבו גר בעבר? האם יש משהו מיוחד (קדוש?!) באותו מקום, איזשהו ערך שמתגבר ככל שמתקרבים? לא הגיע הזמן להפסיק לקדש רגבי אדמה? לעניין המימוש, "קרוב ככל האפשר": איפה אפשר? בשטח פרטי אפשר? בשטח מנהל-מקרקעי-ישראל / קק"ל שהוכחר אפשר? בשטח כנ"ל הנכלל בתכנית מתאר של ישוב עירוני אפשר? איפה כן ואיפה לא, והאם ככל שהחלקה רחוקה יותר מהמקום הקדוש, היא צריכה להיות גדולה יותר? ועוד הערה אחת: במדינת ישראל קיימים מעמדות של תושב ארעי ושל תושב קבע. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אנסה לענות על שאלותייך כמיטב יכולתי. ראשית, החלטת האו"ם לא קבעה כי המדינה תהיה יהודית *בלבד*, משום שהחלטה כזו נוגדת עקרונות בינלאומיים מוסכמים והינה גזענית בעליל, לכן לכל אדם שאיננו יהודי ושנאלץ לעזוב את ביתו מאותו השטח (וזאת במקום שיאופשר לו להיות אזרח שווה זכויות במדינה בה הכיר האו"ם) ישנה הזכות המלאה לשוב ולהתיישב בו. לקריאת טקסט ההחלטה, בו מפורטות זכויותיהם של בני (ובנות) המיעוטים, ראה - (מתוך אתר משרד החוץ) שנית, המטרה שהצגתי של יצירת גורל משותף רחוקה אלפי מונים בכוונתה ממציאת אויב משותף - זהו הגורל האיום ביותר שאוסף של אנשים יכולים למצוא לעצמם. המטרה המשותפת עליה אני מדבר היא מטרת יצירת קהילה תומכת, שיוויונית ומתפקדת תוך שאיפה להשתלבות מלאה במרחב, מבלי לאבד את הייחוד התרבותי של כל קהילה וקהילה. מטרות נוספות הן פיתוח הכלכלה האזורית, שיתוף פעולה תרבותי ועוד. שלישית, אינני מקדש רגבי אדמה - אני מכבד את רצונם של אנשים. משפחה אשר חיה מאות בשנים ביישוב מסוים מרגישה אליו מן הסתם קשר נפשי חזק מאוד, אין פה עניין של "קדושה" ריליגיוזית כי אם קשר בסיסי ואנושי למדי - הקשר למקום הולדתך. אני באופן אישי מרגיש רגשות קמאים שכאלו באופן מופחת בהרבה מהמתואר לעיל, אך מכיוון שזה עניין שברגש קשה לי לשפוט אדם עד שלא אהיה (ואני מקווה שלא אהיה) במקומו. העיקרון שמנחה אותי בנתינת זכות לאדם להתיישב קרוב ככל האפשר למקום מושבו המקורי הוא ההכרה בקשר הרגשי הנ"ל - וכן, אני בהחלט שסבור שהקשר מתגבר ככל שהאדם מתקרב לאותו המקום. בל נשכח, הרי על כך מבוססת זכות השיבה - לא על החזרה למקום הערטילאי ארץ ישראל/פלשטינה, אלא חזרה למקום הפיזי (אם כי רוב מקומות אלו קיבלו מימדים נפשיים ערטילאיים של ערגה מאז, וחבל על כך) אותו נאלצה לעזוב הפליט הממוצע, ולשם עליו לחזור. היישוב-מחדש צריך להעשות בכל שטח שניתן להשתמש בו למטרה זו. הפרטים הטכניים הינם משניים מבחינתי, ואותם אניח לבירוקרטים לפתור, אבל אדגיש בשנית כי העיקרון המרכזי שצריך להנחות בהחלטות אלו הוא מינימום פגיעה באוכלוסייה קיימת (שינוי ייעוד שטח ממשלתי הוא בעיני אופציה טובה, במיוחד בהתחשב בזה שקק"ל הייתה הגוף המרכזי שגזל מערביי-ישראל את אדמותיהם לאורך השנים, יהיה בכך צדק פואטי). כמו כן, שילוב של אוכלוסייה ערבית שבה (מלשון לשוב) עם אוכלוסייה יהודית קיימת או אוכלוסייה ערבית קיימת במקומות יישוב נוכחיים נראה בעיני כפיתרון נכון הן מבחינת הכרה בזכות השיבה הן מבחינה כלכלית והשתלבותית. תוכל להרחיב בנוגע לזכויותיהם/חובותיהם של תושב קבע ותושב ארעי? אודה לך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |