בתשובה למיץ פטל, 19/02/03 12:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
היה זה במוצאי המלחמה. היא נהגה בכביש השומם בדרכה הביתה. יד מונפת. חייל עייף. נכנס למכונית. שמט תיקו. כבד, יגע, מריח מקרבות. שתק. שתקה. נהגה ולפתע אמרה "מלחמה זה דבר נורא". פקח עפעפיו הכבדים וענה "מלחמה זה דבר נורא". בדקות של דממה ענתה "מלחמה זה דבר נורא". "מלחמה, נורא" ענה. "מלחמה זה דבר נו-רא" התנשפה. "מלח...מה זה ד...בר נו-רא" זעק. "מל-ח-מה זה נו-ו-ו-רא" פרצו המלים מפיה. ושניהם יבבו יחדיו "מל ח מה זה ד בר נו ראא". קמו מן השמיכה, חזרו אל הרכב והמשיכו לנהוג אל תוך הליל השחור. מלחמה זה דבר נורא. מתוך סיפור בסגנון לאישה שפורסם בזוארץזו. (מי שלקח/ה לי את הספר, ולוואי שלא תדע/י אף פעם כמה נוראית היא מלחמה...) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא חושב שזה של חנוך לוין, מתוך ''מה אכפת לציפור'' או ''הג'יגולו מקונגו''. אולי הערב אני אבדוק בבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא. הוא צודק. אני אראה לך את הקטע בהזדמנות (מהעותק השמור שלי כמובן). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזו, בין היתר, פארודיה על ספרי יגאל לב, ובראשם "באלוהים, אמא, כמה אני שונא את המלחמה". עיקרי העלילה הטיפוסית של לב: חייל מותש מקרבות פוגש בחורה בטרמפ, שניהם עטופים בדובון, הגשם יורד, הזיות ארוטיות, חלומות על כוס תה, הוא נרדם בצומת והיא נעלמת, הוא יורד לחפש אותה וחו"ח. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |