|
טוב, תשובה כנה. למען האמת, אני מוצאת את עצמי אידיאליסטית-פרגמטית. לנסות לשנות בגבולות הקיים, בלי למות על זה.
נראה ששנינו מסכימים על כמה וכמה הנחות, אולי יותר מכפי שנדמה. המסקנות הן הבעיה :-)
אז ככה - סעיף 4 שלך, שהוא מסקנה משלושת הסעיפים הראשונים, מטשטש שתי עובדות חשובות: 4.א. הנשים ישבו בבית וחינכו את הילדים, אבל לא תמיד נשים עצמן היו מודל ההזדהות. 4.ב. הילדים מתחלקים לבנים ובנות, ואלה ואלה קיבלו חינוך שונה. בנים חונכו להזדהות עם האב (לפי סעיף 3), בנות - עם האם. מהראשונים ציפו להפגין כוח, לרכוש השכלה או לסייע בעבודות פיזיות, מהאחרונות ציפו להיות יפות, לשתוק ולסייע בעבודות הבית.
לגבי שאר הסעיפים - גם אני מסכימה ל-א', ב' ו-ג'. לגבי ד'
לגבי ד' ו-ה' - ביקשתי ממך לספק הסבר חלופי לעניין הפערים החברתיים בין המינים. כפי שאמרת במקום אחר - תיאורטית, נשים היו יכולות לשרת בצבא בדיוק כמו הגברים. אבל במשך אלפי השנים שהתרבות האנושית קיימת, הגברים שימשו בלעדית כמעט בתפקידי הלוחמים. מדוע זה קרה כך? אני באמת שואלת מה הגרסה שלך לעניין הזה. שהרי, הסבר היסטורי אמור להיות שלב ראשון בדרך לתיקון המצב.
בינתיים, מה שראיתי שאמרת היה רק "הגברים הפראיירים יצאו להילחם" (ציטוט חופשי). זו היתה התייחסות אגבית, ולכן גם אני זרקתי התייחסות אגבית בחזרה. אז הנה, אני מנסחת אותה בצורה נאותה: האם הגיוני שהגברים ייצאו להילחם, יסכנו את נפשם, רק מפני שהם "פראיירים"? ממניעים אלטרואיסטיים? 1 יותר הגיוני להניח, שהם היו כפופים למערכת כוח שהיתה גברית בעצמה. מערכת שקידשה ערכים של מלחמה, ערכים של גבריות, ושראתה בגבר הלוחם אידיאל. אשה לוחמת, אמזונה, נתפסה כיצור יוצא דופן, לא כאידיאל. היה פה הבדל מערכתי, מובנה תרבותית, בהתייחסות למה ששני המינים יכולים לעשות.
כאמור, אני לא חושבת שהגבריות עיצבה את המיליטריזם. אבל אני כן חושבת, שהמיליטריזם עיצב את הגבריות. הוא הכתיב לגברים להיות בעלי כוח, וכיוון שתמיד צריך אובייקט להפעיל עליו כוח, הנשים נמצאו לצורך זה. מכאן והלאה, חוסר השוויון שכפל את עצמו.
למען האמת, אם היה אנטגוניזם בתשובה שלי עצמי, הרי שהוא נבע מהפסקה הזו שלך:
"בכלל, כל הגישה שהגבריות היא שמעצבת את התפישה המילטריסטית, השבטית, הפטריוטית, המסורתית או האלימה, היא גישה משוללת כל יסוד וניזונה בעיקר מפרופוגנדה פמניסטית (מסוימת) שגורסת שהעולם היה יפה יותר אם הוא היה נשי יותר".
הקצף שלי יצא על העובדה שאתה מזדרז לתלות המון רעות חולות דווקא במי שיצאו לתיקון המצב. אז נכון, אפשר לומר המון דברים על הפמיניזם, אבל הוא ראה אותן בעיות שאתה רואה. הוויכוח פה הוא על הדרך לשנות.
כי שים לב - הטיעונים השוויוניים שלך מתחברים יפה דווקא עם שני הזרמים השוויוניים של הפמיניזם, הקיצוניים בו מכאן ומכאן. זה הרדיקלי, שטוען שנשים אמורות ויכולות לפעול בדיוק כמו גברים, ללא כל הנחות. וזה האקו-פמיניסטי (בהנחה לא צינית שאתה גם שוחר שלום), שטוען שיש לעקור מהשורש את הערכים המיליטריסטיים ולייסד חברה שבה גם גברים וגם נשים יחיו בשוויון - שוב, ללא הנחות (אומנם, אתה תהיה חלוק בהנחת היסוד על הזרם הזה, כיוון ששם רואים את הנשיות כמקור השלום. אז אולי נשארנו רק עם הזרם הרדיקלי). כנגד זאת, אתה יכול לטעון חופשי נגד הפמיניזם האקדמי-ליברלי (שטוען שנשים הודרו מסורתית מעמדות כוח, ושהדרך לשנות זאת היא חקיקה לאפליה מתקנת).
ולסיום, אם לחזור לשאלת האידיאלים והמציאות, אני חושבת ששנינו מתעצבנים באותן רמות מטיעונים שנראים לא הוגנים. אולי לי יש פשוט פחות כוח לעשות עם זה משהו :-)
1 כמובן, אם להניח בצד לרגע את השאלה "מה מניע חיילים" בכלל - אידיאולוגיה, טריטוריה, דת, תחושת ציות, פטריוטיות, שכר חרב וכיוצא באלה.
|
|