בתשובה לברקת, 09/02/03 15:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא בדיוק. אני פשוט אומר שדי. קצה נפשי. במשך שש וחצי שנים נאבקתי, כמעט ברציפות (בלי לכלול את תקופת נוער ר"צ ומר"צ בראשית שנות התשעים), למען השלום בין שני העמים, למען חוקים ליברליים, ובאופן כללי למען ניצחון השמאל. אני מאמין שלא טעיתי. אבל העם אינו חפץ בסחורה שלנו! אז די, פשוט נשבר לי, נמאס לי, לא רוצה יותר. די... שש וחצי שנים, של עמידה בדוכני "שלום עכשיו", חד"ש ועוד, של התרוצצויות בין מפלגות מ"שינוי" עד דע"ם דרך חד"ש, מר"צ ו"עלה ירוק" לראות, איזו מהן תצליח להוביל את הדברים, בהם אני מאמין - והתאכזבות קשה מכל אחת בתורה (מלבד דע"ם - קצת קשה להתאכזב ממי, שממילא אף-פעם לא יצליח להיכנס...), למעלה משנתיים של נסיונות להביא לאיחוד-הכוחות בגוש הלוזרים הארור הזה, ובסוף מה? נאדה. חנטריש. העם רוצה שרון. לעם טוב בכלל עם המצב הנוכחי, והוא רוצה עוד ממנו. די, באיזשהו שלב הבנאדם צריך כבר להבין, ש...אין, לא משנה, במה אני אולי מאמין - הפעילות למען זה היא דבר מטומטם, הגוזל אנרגיה וזמן, אני בנאדם בן עשרים ושבע, יש לי דברים יותר חשובים בחיים, ומכל הפוליטיקה הזאת כולה נותר בי רק רגש עז ביותר של דחייה וגועל. ממילא, הרי, כוווווווווולם מושחתים. ככה זה בפוליטיקה וככה זה פוליטיקאים, מטבע הדברים. זו דרכו של עולם, זו דרכו של אדם - ולא נותר לי אלא לאחל לממשלת שרון: בהצלחה!! |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מדבר כה רבות כנגד עם ישראל, אבל אתה מפספס את הדמיון הרב שבין דבריך, לבין מה שניתן לשמוע כמעט בכל שיחת רחוב בענייני פוליטיקה, בכל פינה בארה"ק. גישת ה-whatever הנ"ל, שמיצגת חלקים גדולים מן העם ולא רק את דני, היא אחת הסיבות למצב בו אנו נמצאים היום ולא אחת התוצאות. דני - אתה אולי חושב שגישת ה"נמאס", ה"דחייה והגועל", של התרוצצות בין מפלגות (והתאכזבות), שכוווולם מושחתים וש"ככה זה בפוליטקה", זו איזו גישה מפוכחת של מיעוט שמאלני שרואה את המצב כפי שהוא, אבל מה לעשות שבכך אתה מיצג את הקונצנזוס המיואש ולא איזו אופוזיציה מפוכחת. העניין הוא שרגשות אלו מציפים חלק גדול (אם לא את רוב) הציבור הישראלי. "רגשות Whatever" אלו הם אחד מהקונצנזוסים החזקים ואף ההולכים ומתחזקים במדינת ישראל. העם לא ממש רצה שרון בשמחה ובששון, הוא פשוט כל כך מוכה שהוא אומר בדיוק כמוך whatever, מתוך יאוש. קונצנזוס זה אפילו התממש באופן מעשי (זה מה שקורה בדמוקרטיה - רגשות הציבור מתורגמות למבנה השלטון) בממשלת האחדות האחרונה (עפ"י סקרים רבים - אפילו מצביעי שרון מעוניינים עדיין באחדות ה-whatever הזו, גם לאחר פרסום תוצאות הבחירות שמאפשרת הקמת ממשלת ימין). היאוש הזה מפוליטקאים ונציגי ציבור (למרות שהם לא אשמים במצב יותר מבוחריהם המבולבלים שעדיין לא הכריעו לגבי העניין המדיני), נובע מתליית תקוות שווא בפוליטיקאים, למרות שהם בסה"כ נציגי ציבור (דעתי האישית היא שהכנסת שלנו מיצגת את רצון הבוחר באופן די נאמן, עד כה). לא ההם שם למעלה צריכים להנהיג את ההכרעה, אלא הגיע הזמן שאנחנו למטה נחליט מה אנחנו רוצים. בדמוקרטיה הכח צריך להיות למטה, אבל כשהלמטה חושב שהכח למעלה - הוא נוטה לעשות לעצמו הנחות. החיים קשים והדמוקרטיה אף יותר. הדמוקרטיה קשה אפילו יותר מחלוקת עלונים בצמתים ולקיחת חלק בפעילות נוער של מפלגה זו או אחרת. דני אתה לא לבד. דני הוא עם ישראל. עם ישראל הוא דני. (שקוראי האייל יחליטו לבד בפני מי אני צריך להתנצל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו שוין - אז בפעם הראשונה אולי בחיי אני בקונצנזוס וטוב לי עם זה. נמאס לי כבר להיות מבודד, וממילא זה לא עוזר כלום. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק שזה לא עוזר, זאת בדיוק הבעיה הפוליטית/משטרית שקיימת, לדעתי, בישראל. זאת הדרך הבטוחה ביותר להתחיל בפירוק של כל העסק. ה"אידאולוגיה" הזו היא לא התעלמות מן הבעיה, אלא היא היא הבעיה. *אם* יבוא עלינו איזה דיקטטור קטן בעתיד הקרוב, גל העייפות הזה (גל? צונמי קטן לפחות) הוא בדיוק מה שהוא יוכל לרכב עליו. ממנו הוא ישאב את כוחו. בינתיים פוליטקאים יותר "קטנים", כמו אריאל שרון, יכולים להנות מן הפירות. אז לפני שאתה מאשים את עם ישראל במצב, בדוק את עצמך שוב, משום שיכול מאוד להיות שאתה כן חלק מאותו קונצנזוס בעייתי ועייף, למרות הכל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |