בתשובה למיץ פטל, 02/02/03 0:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שחוקרי נגיפים יגידו את זה (עד כמה שזה נשמע דרמטי אולי בסרטים ובספרים כמו ''האזור החם''), כמו גם מי שמטפל בחולים במחלות מידבקות וסופניות, אולי גם עיתונאים שנוסעים לאזורי מלחמה. בטח אפשר למצוא עוד כמה דוגמאות כאלו. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה שמעת מישהו מהם אומר את זה? מישהו שזקוק למימון (או לתמיכה אחרת) מהציבור? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי? לא. מצד שני, לא עקבתי במיוחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מתפלא. לא נראה לי שהציבור (הישראלי או האמריקאי) רוצה שיגידו לו שהוא מממן דברים שמסכנים חיי–אדם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות במקרה של הרופאים, אני חושב שהציבור כן יקבל את זה - כי זה תואם את עקרון עליונות ערך החיים (הם מקריבים עצמם ישירות כדי להציל חיי אחרים). זכורה לי במעורפל כתבה בעיתון פעם, על עולים מחבר העמים שהיו בצוות שעסק בטיהור אזור האסון בצ'רנוביל. פחות או יותר כולם (עד כמה שאני זוכר, וזה לא הרבה, והדיסקליימר הזה נכון ליתרת הפסקה) חולים בשלבים שונים של סרטן. לדבריהם, היה ברור להם לחלוטין כי הם הולכים אל מותם (כלומר, בעת הכשרתם לתפקיד, שנים מראש, היה ברור להם שזה מה שיקרה בעת אזעקת אמת), ולא היה להם שמץ של היסוס. מהתגובה הרגשית שלי, שנדמה לי שתהיה נכונה לרוב האנשים, היא של שמחה שאיני במקומם, אבל פרט לכך הערצה והכרת תודה, ולא ביקורת - לא עליהם, ולא על המערכת ששלחה אותם. דומה למקרה הרופאים, אבל מוקצן. Dulce et decorum est post pitria mori!
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן, סיכון חיים לצורך הצלת–חיים (רצוי באופן הישיר ביותר) עובר. למעשה, זה טיעון הרבה יותר נפוץ אצל דוברים של תנועת ההתנחלות בשנים האחרונות: הסיכון של חייהם וחיי חיילי צה"ל בשטחים מפחית את הסכנה לחייהם של תושבי המדינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התומכים בחיסון כוחות הביטחון האמריקאיים נגד אנתרקס. אבל אולי זה לא נחשב, כי זה נופל בקטגוריית ההתגוננות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |