 |
|
 |
||
|
||||
 |
אמנם גם במסיבות פה ושם, אבל אף-פעם לא ממש הייתי בקטע של מועדונים. פעם אחת, לפני כמעט שנתיים, הלכתי למסיבת-מועדון בת"א, עמדתי באמצע הרחבה בין חוגגי רעש-הטראנס וניסיתי להבין, ממה אני אמור ליהנות בדיוק. את התשובה לא גיליתי עד היום. אבל, להיסחף בפראות עם המוסיקה... להשתולל כמו שצריך... בכיף!! אוה, ואגב: לאחר חודש וחצי נטול-איילים, עלי לבשר, כי בדקתי פורומים רבים בעברית ברשת הזאת - ואף-לא-אחד מתקרב ברמתו לזה... עבודה טובה נעשתה כאן, בלי שום צל של ספק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לי יש בעיה דומה עם טיולים של החברה להגנת הבע. יסלח לי עמית מנדלסון אבל מעולם לא הצלחתי להבין ממה אנשים נהנים. מהצעידה המפרכת? מהנוף המשמים? ומה לעזזל האטרקציה הגדולה כל כך בללכת במים? זה קר, זה עושה את הנעלים כבדות ואת כפות הרגלים מקומטות כמו צימוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מנסה לגרום לנו לחשוב שאתה אבירי? לא ניפול בפח הזה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאנשים יש סיבות שונות להנאה מטיולים. חלקם אוהבים בפשטות נוף כמעט ללא הפרעה של בני אדם: שמיים פתוחים ללא אף חוט חשמל ואף כביש באופק, תצורות גיאולוגיות ומאובנים, שקט והתנתקות מהעיר הסואנת - זה תקף יותר לטיולי מדבר של כמה ימים. הנוף משמים רק למי שלא רוצה להבחין בהבדלים, והם רבים כמו בעיר הגדולה, ורק דורשים זווית הסתכלות קצת אחרת. חלקם אוהבים לראות פריחה ובעלי חיים. מעטים אוהבים ממש את ההליכה עצמה (אני מודה שאני נכלל ביניהם), ואילו רבים בפשטות מדברים עם מטיילים אחרים תוך כדי ההליכה (תקף יותר לטיולים בהם המטיילים מכירים אחד את השני, לא לטיול בו אתה לא מכיר אף אחד). כמו כן, יש התמודדות עם אתגרים, וגם ההליכה עצמה מהווה לעיתים אתגר: טיפוס על הר גבוה, העפלה במצוקים וירידה במפלים (בד"כ יבשים), ולעיתים אפילו שחייה בגבי מים צוננים. באשר למים, אם הנעליים מפריעות - אפשר בהתאם לתנאי השטח פשוט לקחת סנדלים. ואגב, אני כבר לא מטייל עם הגנת הטבע לאחר שחוג המטיילים בו אני חבר פרש מהחברה לפני כחודשיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני לא מתכוון להכנס לדיון טיולים בטבע בעד ונגד רק אציין שגם הנוף האורבני הוא לא כזה שוס בעיני, אני אלרגי לפריחה ובעניין בעלי החיים, אני מעדיף חתולי זבל ותניני בית. אתגרים מרתיעים אותי, למעשה אני under achiever קיצוני. בעניין של הסנדלים, למרבה הצער אפילו אני מתקשה לשאת את מראן המזויע של בהונות רגלי, האצבעות הלבנבנות שעירות דמויות תולעים, שכל אחת מהם פונה לכיוון אחר מעוררות בי חלחלה, שלא לדבר על האבנים הקטנות שנוטות להכנס לתוך הסנדלים ולנקב את כפות רגלי. אני משאיר את הטיולים שאנשים שאוהבים אותם וטובים בהם, אני נשאר באוטובוס עם הבנות שלא שתו מספיק ביום הקודם וכואב להן הראש. מסכנות, להיות כלואה באוטובוס עם כאב ראש ופוק זה באמת יותר מידי. את ההתנתקות מהעיר אני יכול להבין אבל אישית אני מעדיף לעשות אותה באיזה צימר בגליל. לא ששם אני זוכה לשקט המיוחל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |