 |
|
 |
||
|
||||
 |
(הערה: את הטקסט הנ"ל כתבתי לפני כשבועיים, לפני הודעתו של מצנע שיקבור את המפלגה באופוזיציה). מפלגת העבודה נמצאת במשבר זהות קשה. בעקבותיו היא תקבל, לפחות עפ"י הסקרים, רק 20-25 מנדטים בבחירות הקרובות. לאחר כעשור בו מפלגת העבודה הציגה את משנתה המדינית על חשבון משנתה החברתית והכלכלית, ולאחר שנתיים שבהם משנתה המדינית התנפצה על ראי המציאות, מפלגת העבודה ניצבת בפני ברירה קשה. ברירה שכנראה כבר הוכרעה, ולא ברור האם לטובתה. קצת היסטוריה: ב-1992, רבין רץ לרשות הממשלה ובאמתחתו מצע חברתי וקו מדיני שעיקרו הסכמה לוויתורים תמורת שלום. לאחר ניצחונו בבחירות, החל מו"מ עם הפלסטינאים. ב-1993 נחתם הסכם אוסלו א' בו הובטחה אוטונומיה פלסטינאית בשטחים. עם הקמת הרש"פ, הסכמי אוסלו הפכו לעובדה מוגמרת שטלטלה את המפה הפוליטית. הליכוד ומפלגות הימין המתון, קברו את אידיאולוגיית "ארץ ישראל השלמה" והכירו (באי רצון) בזכות ההגדרה העצמית של הפלשתינאים. בדיעבד, העמדות המדיניות של הליכוד היום דומות לעמדות המדיניות של מפלגת העבודה לפני עשור. מהבחינה הזו, זה ניצחון חד-משמעי של השמאל המדיני. עם התקדמות המו"מ המדיני והמומנטום סביבו, מפלגת העבודה נטתה יותר "שמאלה". כך הקריאות להקמת מדינה פלסטינאית, שלפני 1992 נשמעו רק בחד"ש, החלו להישמע במסדרונות מפלגת העבודה (אע"פ שבמסגרת הסכמי אוסלו המקוריים לא הוזכרה מדינה פלסטינאית). היום, אפילו שרון מקבל את המדינה הפלסטינאית כעובדה קיימת למרות העמדה ההפוכה של מרכז הליכוד. בספטמבר 2000, לאחר כשלון פסגת קמפ-דיויד, פרצה "אינתיפאדת אל-אקצא". היקף המהומות, חומרתן והתפשטותן אל תוך תחומי הקו הירוק, ולאחר מכן כישלון שיחות טאבה, שכנעו את הרוב המוחלט של הציבור הישראלי שלא ניתן להגיע להסכם שלום עם הפלשתינאים. חלק מהציבור שתמך לפני התפרצות המהומות במדיניותה של מפלגת העבודה, רואה כיום עמדות אלו כלא ריאליות ולא רלוונטיות. ב-2001 ברק הציע לבוחר הסכמה לחלוקת ירושלים ועמדות מדיניות שמר"צ פחדו להציג ב-1996, והוא הפסיד בהפרש חסר תקדים. זאת כמובן לא הסיבה היחידה לכשלונו, אבל זו בהחלט סיבה מרכזית. גם גורמים במפלגת העבודה הכירו בנטיות הלב של ציבור הבוחרים, וזו נראית אחת הסיבות שמפלגת העבודה הצטרפה לממשלת האחדות של שרון, על אף ההתנגדות הנמר"צת של ביילין ושו"ת. עם הקדמת הבחירות, עמדו בפני מפלגת העבודה שתי ברירות - להמשיך או לחדול. להמשיך ולהציג עמדות מדיניות ברורות, למרות שאין להן תמיכה ציבורית, או לחזור אל האידיאולוגיות המקוריות שהוסטו לקרן-זווית. האופציה הראשונה, דהיינו המשכת הקו המדיני המוקצן, משמעותה יישור-קו מדיני עם מר"צ. בעמדות מדיניות כאלו מחזיקים כ30%- מאזרחי ישראל, המחלקים את המנדטים בין מר"צ, חד"ש והמפלגות הערביות. אבל מפלגת העבודה ומר"צ הן שתי מפלגות שונות, ומפלגה שחושבת עצמה לאופציה שלטונית, לא יכולה להרשות לעצמה להתמרכז סביב מצע ש70%- מהאזרחים לא לגמרי מקבלים. מצד שני, אם מפלגת העבודה תזנח את מצעה המדיני, מה ימנע ממנה להפוך לליכוד ב'? היא אולי תרוויח כמה מנדטים משינוי, אבל תאבד את הדרך... רק רגע, אבל מפלגת העבודה היא מפלגת העבודה, לא? ב-1992, יצחק רבין רץ עם מצע מדיני ומצע חברתי. במהלך השנים האחרונות הקו המדיני הוסט שמאלה, ועל ארבעת הלאוים מ-1992, גם הליכוד חותם היום. ומה קרה לקו החברתי של העבודה? לאחר רצח רבין, הנושאים החברתיים והכלכליים נעלמו לצד העיסוק האינטנסיבי בקו המדיני. אולי עכשיו הגיעה השעה לחזור לנושאים החברתיים. שמאל הוא לא רק שמאל מדיני, הוא גם ובעיקר שמאל חברתי וכלכלי. האופציה השניה אינה משמעותה זניחת הקו המדיני, אלא מיתונו והצגת ההבדלים החברתיים והכלכליים המהותיים בין העבודה והליכוד. כאשר העבודה תהיה שמאל חברתי/כלכלי אמיתי ושמאל-מרכז מדיני, הליכוד ישאר גם ימין מדיני וגם ימין כלכלי, והעבודה לא תהיה לעולם ליכוד ב'. עם בחירתו של מצנע כיו"ר המפלגה, מפלגת העבודה בחרה באופציה הראשונה. מבחינה מדינית, מצנע הוא כמעט "ביילין עם זקן", ללא התחכום הפוליטי של ביילין. הוא מתנגד לממשלת אחדות בראשותו של שרון לאחר הבחירות, הוא מוכן למו"מ תחת אש ומעוניין להמשיכו מהנקודה בה הוא הופסק בטאבה, והוא מוכן לפנות את כל ההתנחלויות ללא הסכם. עם יו"ר כזה, האופציה השניה נראית רחוקה מתמיד. להפתעת הרוב, בפריימריס לכנסת נבחרה רשימה הרבה יותר נצית. יוסי ביילין ושאר הסממנים השמאליים הורחקו למקומות נמוכים. כתוצאה מכך, ביילין ודיין חברו למר"צ. לפי הסקרים, מהלך זה לא הגדיל כלל את כוחה של מר"צ. האם כבר קודם כל תומכי המדיניות של ביילין הצביעו למר"צ ולא לעבודה? או שמא חלק ממצביעי מר"צ ערקו לעבודה? לאחר התנדפות היונים למקומות נמוכים, האם מפלגת העבודה מסוגלת עדיין להציל את עצמה מעצמה, להפסיק להיות מר"צ ולבחור להיות מפלגת העבודה? מפלגת העבודה הולכת להתרסק, והצהרתו של מצנע, שלא יצטרף בשום אופן לממשלת אחדות, לא תושיעה אלא להיפך. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |