 |
|
 |
||
|
||||
 |
לאחר שמיציתי (וחצי תאוותי בידי) את הדיון בבעלי כנף ושמותיהם בישראל, נזכרתי גם אני בנושא המאמר, ונזכרתי שגם אני הייתי בהופעה של הפורקיופיין במועדון התיאטרון. אני לא עושה את זה הרבה, ללכת למופעי רוק, ואני הולך עכשיו לחשוף את בורותי. ובכן, שאלה למנוסים ממני: הווליום הזה שהיה שם, זה הסטנדרט במופעי רוק באולם? כי בשבילי, הנאה ממוזיקה במובן המקובל (עלי) של המילה לא אפשרית בנסיבות כאלו. המוח שלי, כרפלקס הגנתי, נאטם למוזיקה, ואני די מתקשה להבחין בצלילים. לא שלא נהניתי, מצד שני. בן-לוויתי דיווח בשלב מסוים שמרכז השמיעה במוח שלו שותק. עניתי שגם שלי, אבל נפתחו לי מרכזי שמיעה בכמה מקומות אחרים בגוף. אחרי הכל, אם בהנאה צרופה ממוזיקה חפצי, יש לי מערכת בבית (ופטיפון ישן, אל תכבי את) עם אוזניות, וזה המדיום המושלם למטרה זו. אם כבר ללכת להופעה, אפשר לצפות לחוויה מסוג אחר. וזו אכן חוויה ייחודית, להרגיש את הוויברציות עוברות באוויר וברצפה ובכסא (אהמ, כן, ישבנו, זקנים בורגנים שכמונו) ודרך כל הגוף. אפשר גם לשקוע איכשהו בתוך הפגזת הצלילים, ולהניח למחשבות לנדוד במין פסק זמן מהחיים. מצד שלישי, אם היו מנגנות(?) שם הספייס-גירלז לא בטוח שהייתי מרגיש בהבדל. מצד רביעי, אז מה? לא ניגנו שם הספייס גירלז, ואם הן היו מנגנות(?) שם לא הייתי יכול ללכת, חברתית (ואם הייתי הולך בכל זאת, לא הייתי יכול לספר לכם). מצד n, נכון שצריך אולי משכורת של היי-טק כדי להרגיש בנוח עם העובדה ששילמתי 130 ש"ח לכאורה בשביל מוזיקה איכותית, וקיבלתי חוויה שאין קשר הדוק בינה לאיכות של המוזיקה. מצד n+1, לפעמים זה חיובי שמשלמים סכום מכובד על הבילוי: משום מה, זה מאפשר להנות במצפון שקט יותר מבזבוז הזמן, מבלי להיות מוטרד מהדברים הפרודוקטיביים יותר שיכולתי לעשות באותו הזמן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ווליום? איזה ווליום? ההופעה בתאטרון דווקא הייתה נמוכה, יחסית. עצם העובדה שהצלחתי לנהל שיחה שמורכבת מיותר מהברה אחת (בלי עיצורים) במהלך ההופעה, מעידה על כך. המדד להופעה אמיתית הוא כשאתה יכול לשאול מישהו מה השעה, ולחטוף מכות מהחברה שלו על כך שאתה מעז להציע לו כאלה הצעות ועוד מולה, סוטה. ולעניין הווליום - ברוב ההופעות, אנשים לא אמורים לבוא ולהקשיב למוסיקה אגב כוס קפה, אלא לבוא ולקפוץ. בשביל לגרום לקהל לקפוץ צריכים ווליום רציני, שיחדיר את המוסיקה עמוק עמוק לאברים הפנימיים שלהם. עד כמה זה עובד? זה תלוי. אולי בהופעה של רייג' אגיינסט דה משין הווליום מוצדק והקהל לא ממש מקדיש תשומת לב לקומפוזיציה עצמה, ובהופעה של פורקיופיין טרי או להקה שקטה יחסית אחרת (למה הם היו צריכים לבצע כל כך הרבה שירים אקוסטים, אה?) אתה אמור להקשיב למוסיקה, אבל כשאנשים באים להופעה - כל הופעה - הם מצפים לסאונד של הופעה. אז מתרגלים, לאט לאט סף הגירוי עולה, ובסוף אי אפשר בלי זה. אני, אישית, משתדל להתמקם תמיד בדיוק באמצע הדרך בין הקונסולה ואנשי הסאונד לבין הבמה, ישר מול הרמקולים. אנשים אחרים באים עם שמיכות להופעות ויושבים בקצה המרוחק של הפארק, במטרה לעשות פיקניק בחברת הלהקה החביבה עליהם. טו איץ' היז אואן. אין החזרים כספיים. ונסיים בתהיה לא קשורה - נראה לי שהמעבר בין חום לכחול בתגובות ככותב המאמר הוא מסובך מדי בשבילי, אז ויתרתי עליו. אבל בכל זאת, למען הדורות הבאים, נשאל. מתי בדיוק תגובות הכותב אמורות להיות כחולות ומתי חומות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובות כותב יכולות להיות חומות מתי שהוא רוצה. לשם כך הוא זקוק לסיסמה, אותה הוא יכול לקבל מהעורך (דובי). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |