|
||||
|
||||
רוביק רוזנטל, בספרו (המומלץ, למרות הסתיגויות) "הזירה הלשונית", כותב קצת על כמה קללות בעברית של ימינו, במשלבים שלה המנסים להשמע גבוהים. ביניהן, מפריעה לו (ולי בעקבותיו) ההזנחה של הפועל (מרכז הכובד של העברית המקראית, בה הוא רואה מודל נכון), והעברת תוכן המשפט לשמות עצם מופשטים, תוך יצירת משפטים מסורבלים. סליחה: מפריע לו שדוברים מזניחים את הפועל, מעבירים את תוכן המשפט לשמות עצם מופשטים, ובכך יוצרים משפטים מסורבלים. הרבה יותר טוב. אני לא נתקלתי ב"אין לי ידיעה", אבל לנוכח המגמה שרוזנטל מצביע עליה, אני לא מופתע. בעקבותיך, אני מסוגל לחוש היקסמות, אבל לפני כן גועל מסוים. |
|
||||
|
||||
מבלי לקרוא את רוזנטל אני אסכן את צווארי בניחוש שזה קורה בהשפעת האנגלית. התופעה חזקה שבעתיים מכיוון שהעברית המודרנית פיתחה מבנים המאפשרים הטיות והתאמות גמישות ביותר של כל שם עצם כלשהו, כולל כאלה המיובאים מלועזית ושמעולם לא היו ולעולם לא יכולים להיות שמיים בצורתם. לעומת זאת, השימוש בפעלים מיובאים מוגבל לכאלה שאפשר לייצר מהם שורשים. התוצאה היא שיש סיבות מעשיות מאוד לשים את שם העצם במרכז בטקסטים מורכבים, ואני אשמח מאוד כאשר תפותח היכולת להשתמש בפעלים זרים בעברית בצורה דומה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |