 |
וקיצר יותר טוב ממני.
הנה מה שיש לי לומר (מורחבת הרבה יותר ממה שכתבתי ל"הארץ", אבל מה זה משנה).
תיאור האירוע ב"הארץ", ביום א' שאחרי הפיגוע, מפי עמוס הראל ואחרים, סתר את של העיתונים האחרים וסבל מאי-דיוקים רבים. אלה כללו, בין השאר, טעות בשלבי האירוע, ומיקום המחבלים במקום אליו לא התקרבו מעולם (לשמחתי; לו היו המחבלים במקום ש"הארץ" מיקם אותם, הייתי מת), אולי בשל כך שבניגוד לשאר העיתונים כנראה לא שלח "הארץ" כתב למקום.
לאמיתו של דבר, שניות ספורות לפני האירוע הוציא נועם אפטר אחד מן התלמידים מן המטבח, כדי שלא יפריע לתורנים, וסגר את הדלת. מיד אח"כ נפתחה האש. בריח אחד לפחות (ישנם שניים, אחד מכל צד של הפתח), ננעל על ידו ללא ספק (לגבי השני,אני לא יודע, כי אחת הדלתות נעקרה בפריצת צה"ל על בריחיה; אישית, אני מהמר על בריח אחד, ולו בגלל הרווח הקטן בין שני מטחי האש הראשונים בתוך המטבח; נועם נמצא מת בדיוק ליד הבריח, ובמטח השני כבר עפו קליעים לתוך חדר האוכל; ההימור שלי יהיה שהוא נהרג במטח השני); השאלה רק מתי ומדוע. שניה לפני פתיחת האש? שניה אחרי? את זה לא נדע. סביר שהדבר היה כשנכנסו המחבלים, שכן בדרך-כלל אין נועלים את הדלת בשעת סעודות שבת, גם אם מסלקים מישהו החוצה; הנעילה היתה חריגה.
למה לא פתחו המחבלים את הבריח?
ראשית, מפני שדי קל לא להבחין בו. הבריחים קטנים, נמצאים בצד הדלת, ואפילו רבים מן התלמידים לא שמו לב למיקומם. יעקב אוחנה, שדיבר על "מפתח", אינו תלמיד הישיבה, מעולם לא נכנס למטבח, ושמע כנראה מכלי שני את מה שסיפר, ובדרך חלו שיבושים: אין לדלת מפתח, ולא ניתן לנועלה מבחוץ. רק מבפנים. את זוויות הברזל שאוחנה דיבר עליהן איש מן התלמידים לא ראה; אולי הוא מתכוון לדלתות אחרות, בצידי חדר-האוכל, שמאחוריהן התבצרו תלמידים אחרים. למזלנו הוא שאלפר לא הופקד על חקירת רצח רבין: אחרת העובדה שמישהו אמר שלוה כדורים ומישהו אמר שניים, הייתה מספיקה לו כנראה כדי לדרוש את שחרורו של עמיר על סמך הסתירות.
המחבלים ניסו תחילה לדחוף את הדלתות, ולפרוץ לחדר האוכל; תזוזת הדלתות קדימה-אחורה נראתה על ידי כמה וכמה תלמידים. בשניות הראשונות, נעילת הדלת בוודאות מנעה מהם לפרוץ לחדר האוכל.
שנית, מפני שתוך שניות השיבו תלמידי הישיבה באש.נעילת הבריח הקנתה כמה שניות קריטיות כדי להגיב באש; לאחר מכן יכל כל מחבל שעיניו בראשו לדעת כי כניסה לחדר האוכל פירושה מוות בטוח עבורו. חילופי האש התנהלו מעתה רק דרך הדלת, והמחבלים ירו בעיקר בזווית, דרך הדלתות, הרווח בדלתות והחלונות בהם - כשהם כנראה אינם עומדים מאחורי הדלת אלא לידה, מכיוון שדלת העץ לא עוצרת את כל הכדורים.. הדבר אינו תעלומה, וכל מי שהיה חושב מעט על הנושא לא היה מתקשה להגיע לאפשרות זו, בטח אם היה בודק את מספר החורים בדלתות וכיוונם. כמו-כן, קבלת טענתם של "קציני צבא" על נעילת הדלת מבחוץ בידי תלמידי הישיבה, בעוד שתחקיר פשוט היה מגלה שלא ניתן לבצע פעולה כזו כלל, מעידה על חוסר רצינות מצד הכתב.
תוך פחות משתי דקות, עוד בטרם הגיע צה"ל להגיב, כבר ניהלו תלמידי הישיבה קרב עם המחבלים, דרך הדלת, ואף הציבו חסימות מן האגפים ומהעורף, למניעת הגעת מחבלים נוספים משם. עמוס הראל התעלם מכך לחלוטין, וכתב כי "נראה שבשלב ראשון לא נוהל קרב מול המחבלים". כיצד נראה? מאין לו? להראל פתרונים. אין ספק כי חיילי גדוד לביא הגיעו והגיבו היטב; אך אין בכך כדי לבטל את חלקם של תלמידי הישיבה, שייצבו את המצב עוד קודם התערבות הצבא. הצבא הגיע למקום בו התנהלה לחימה מסודרת-יחסית, ולא, כפי שהציג זאת "הארץ", למקום בו אין מתפקדים. כבוגר הישיבה, לא היה לי נשק בתחילת האירוע, כי הייתי רק מבקר מבחוץ. כשמישהו מהצעירים שלפני צבא הביא לי את הנשק שלו, דקה-שתיים לאחר תחילת האירוע, עברתי עם אחרים לארגן חסימה, והייתי הראשון שתידרך את הסמג"ד בהגיעו של זה; לא חלל ריק מצא הסמג"ד מולו, אלא התארגנות להגנה.
אחד מתלמידי הישיבה, אסף פאסי, נפצע כאשר הוביל את החיילים באיגוף, לכיוון הכניסה האחורית של חדר האוכל, בקרב מול אחד המחבלים. לעובדה זו לא נתן "הארץ" שום ביטוי, אולי מפני שאינה מתאימה לרוח הדברים שרצה להציג, ואולי במסגרת חוסר הדיוקים הכללי.
חוסר הדיוקים בכתבה חדשותית היה אולי נסלח; השימוש הדמגוגי שעשה אלפר, כמה ימים אחר-כך וללא שום נסיון לברר פרטים, כדי לטעון כנגד מיתיזציה, לבקר את הביקורת הקבועה על העיתונים האחרים ובאותה-עת להשליך את דעותיו הקדומות על אנשי הישיבה ("המתנחלים, שלרבים מהם נטיות משיחיות..." וכי מה זה רלוונטי? וכי עתניאל היא ישיבה "משיחית"? וכי לא קרא אלפר אפילו את כתבת הרקע המוצלחת של נדב שרגאי ורוני זינגר?), חורג מגדר הטעות הסבירה בדיווח עיתונאי: בהסתמך על מידע וציטוטים לא בדוקים, וללא שהפעיל ולו מעט מההגיון הבריא אותו דרש מקוראיו, מנסה אלפר לנפץ מיתוס רק לשם ניפוצו, תוך השמצות לא-מבוססות ופגיעה מיותרת לחלוטין ברגשות המשפחות השכולות. "ידיעות" ו"מעריב" חטאו בדרמטיזציה; "הארץ" חטא באי-אמירת אמת, ובדיווח צהבהב - רק מהכיוון השני; צהוב מתנשא אינו פחות צהוב.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש