 |
על כפיית שוויון: כל הרעיון של מדינת רווחה הוא ריסון הנטייה הטבעית לאי-שוויון. במילים אחרות, כפיית שוויון, חלקי אמנם. במובן זה, כל המדינות המתוקנות ורבות מהמדינות הפחות מתוקנות בעולם כופות שוויון. ניתן כמובן להתווכח על המידה, האופן והתחומים.
על "תפוס כפי יכולתך": במשפט דמיאיניוק זכה עו"ד מיכאל שקד, ראש התביעה, להערכה רבה כאשר גילה באוקראינה ראייה מכריעה ל*חפותו* של הנאשם והביא אותה לידיעת בית המשפט. ההערכה הזו נבעה מההכרה שעורך דין אחר, בנסיבות אחרות (כאן היה תלוי ועומד עונש מוות) אולי היה נוהג אחרת.
מה אני רוצה להגיד בזה? נכון שרצונם של עורכי דין, בשיטת גורביץ', יהיה להיות טובים במה שהם עושים, אלא שהקריטריון ל"טובים" יהיה (יש מקום לקוות) שונה: לאו דווקא "מנצחים בקרב" אלא תורמים לצדק.
על חופש העיסוק: זה קצת עניין של הרגלים. המדינה מחזיקה, למשל, מונופול על השיטור: לצד המשטרה הציבורית לא פועלים "שוטרים פרטיים". יש אמנם מאבטחים וחוקרים פרטיים, אבל סמכויותיהם (שימוש בנשק, מעצר, חדירה לפרטיות) אינן חורגות משל כל אדם פרטי, ומכאן מצומצמות בהרבה מאלה של "המשטרה הלאומית". גם איש עשיר שבטחונו או רכושו בסכנה רשאי, ובצדק, לצפות להגנת משטרת ישראל.
והקשר בין שיטור ועריכת דין הוא הדוק: כתבת שהשוויון היחיד שצריך להיות ממוסד הוא שוויון בפני החוק; והרי על זה בדיוק אנחנו מדברים! שוויון לא רק בניסוח החוק, אלא גם במימושו בפועל, ובמידת ההגנה שזוכה לה הפרט מידי החוק.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש