 |
"אם סיפרתי לכם את הפרטים על אודות הכוכבית ב-612 ... לא עשיתי זאת אלא בגלל המבוגרים הללו. כך דרכם של המבוגרים החובבים ספרות ומספרים. אם סחת להם על חברך החדש, לעולם לא יבקשו לדעת את עיקרי הדברים ולא ישאלו: מה טיבו של חבר זה? האם קולו ערב לאוזן? אילו משחקים חביבים עליו ביותר? האם הוא מאסף פרפרים? ורק זאת יבקשו לדעת: בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה משתכר אביו? הם סבורים כי רק כך אפשר להכיר את האיש ולעמוד על טיבו.
אם תספרו למבוגרים: ראיתי בית נאה בנוי לבנים אדמדמות. בחלונותיו פרחי גרניון ויונים שוכנות על גגו. לא יוכלו המבוגרים לתאר לעצמם את הבית. הם לא יתפסו את הענין אלא אם כן תאמרו להם: ראיתי בית שמחירו עשרת אלפים לירה. רק אז יקראו בהתפעלות: מה יפה בית זה". (מתוך "הנסיך הקטן" תרגום אריה לרנר)
בוודאי שאני לא חושב שאין ספרטנים מרושעים במדעי הרוח או ששיקולים הומניים וכלכליים הם סותרים. אבל כשאני רואה פה טענות בעד זכותם של אלה שיש להם יותר, כולל כסף, ידע וכוח, לשפוט את האחרים שיש להם פחות ולהחליט בצורה אגרסיבית על גורלם בלי לשתף אותם מכיוון שהם יודעים ש"אלה אנשים שלא התחשמק להם לעבוד", והגיעו כאן הצעות עד כדי עיקור (נכון, לא אתה, אבל לפחות שניים פה תמכו בזה) והצעות לבחון אנשים בגיל 70 "מה הם תרמו" אני שואל הלו? מה קורה כאן? בשביל מה בכלל יש חברה אנושית? קצת הומניות כ*שיקול* לא יזיק. ואז אני זורק את הטיזר הזה של הבחירה בחוג לימודים של רוב החבר'ה פה, לא כי אני חושב שמקצוע הלימוד מעיד על מידת ההומניות של הבן אדם, אלא כדי לעודד לחשוב במושגים שהם קצת מחוץ לדיסציפלינות הלוגיות שבן אדם רגיל בהן, שהן אם תרצה או לא מושפעות ממה שאתה לומד.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש