 |
בימים האחרונים קיבלתי מספר אי-מיילים שהנושא שלהם בגדול הוא :"סילבסטר- למה זה רע!". הרעיון העומד מאחורי אי-מיילים נרעשים אלו הוא העובדה כי הקדוש סילבסטר, שעל שמו נקראת החגיגה של תחילת השנה האזרחית היה חרא של בן-אדם. לפחות בכל הנוגע ליהודים. האי-מיילים יודעים לספר על עינויים שונים ומשונים שעברו אותה יהודים אומללים בידיו של סילבסטר האיום. האי-מייל המתריע מסתיים במילים :" האם היית חוגג אם לחג היו וראים "היטלר"?
אותה חגיגת "סילבסטר, היא חגיגה של תחילת שנה אזרחית חדשה, מה שבאנגלית נקרא: new years eve. מדובר במקבילה של העולם הנוצרי לראש השנה שלנו- עפ"י לוח השנה הגריגאורייני שמקובל בעולם וגם בישראל. למעשה, מלבד המגזר הדתי ומהדורת החדשות של שש בבוקר, אין אנשים רבים שרושמים בראש מסמך- "כו-כז בטבת", או כל תאריך עברי אחר.
החגיגה של ראש השנה האזרחית היא תירוץ. תירוץ בארץ הקטנה שלנו לארגן מסיבה, סוג של חג שאינו דתי ואינו טעון משקעים של "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, בואו נאכל". ואם אנו מתעקשים להעלות את סילבסטר האיום, האם לא ניתן להתייחס לחגיגה של יהודים את חג "ה סילבסטר" כסוג של חגיגת in your face? בחזקת: "גם אתה ניסית להרוג אותנו- נא בעין- לא הצליח!"? בדיקה במקורות שונים (ותודה ל- google) מעלה כי האפיפיור סילבסטר מת בשלושים ואחת בדצמבר- אנשים- זו סיבה למסיבה!!!
הבעיה שלי עם סילבסטר היא הטרור שהוא מייצר. כל שנה, בסביבות תחילת-אמצע דצמבר מתחילות השאלות "נו, אז עם מי את בסילבסטר…החתול וקופסת האגן-דאז? זה נחמד…." הידיעה ששוב עברה שנה ואת/ה לבד בחגיגת הנשיקות של חצות. ולא משנה בכלל עם כמה אנשים יצאת במהלך השנה, כמה צפרדעים נישקת וכמה מהם הפכו לנסיכים/ות (לפחות לתקופה קצרה), אם את/ה לבד בסילבסטר פשוט פישלת. ואת יודעת שזה לא ממש משנה, הרי את ילדה גדולה ולהיות לבד בסילבסטר זה לא ממש משנה ו"למה לצאת לחגוג באמצע השבוע, הרי ממילא יש לי עבודה ענקית להגיש יום אח"כ", אבל ככל שהמועד מתקרב, אני חוזרת לשיחות הטלפון עם חברותיי נפגעות הטרור החברתי.
יצרנו ממועדון קטן ואקסקלוסיבי- אנחנו מסרבות להיכנע לתכתיבים החברתיים ובערב השנה החדשה מתכנסות כולנו ומשתכרות. אני מדברת אתכם על חגיגה דקדנטית של אלכוהול משובח, מזון מנחם כמו שוקולד והרבה הומור. ההומור זה מה שעובד- אנחנו יושבות ביחד,ונקרעות מצחוק. אני מדברת על משהו ברמה של סטנד-אפ משובח, תרכיז של סיינפלד, אדי מרפי וטובים אחרים- אנחנו לוקחות שם את כולם. את החומר שאנחנו מייצרות באותן פגישות אפשר היה להפוך למכרה זהב. הבעיה היחידה היא כמובן שלמחרת, עם כאב הראש והרגשת הבחילה שמרחפת מעל החוויה- אף אחת לא ממש זוכרת על מה דיברנו.
אני יודעת שזה מעט נדוש- בנות רווקות נפגשות ומדברות על החיים בלווית אלכוהול, אבל החיים הם לא "סקס והעיר הגדולה". נכון שהשיחות שלנו בפגישות אלו מתחילות בקיטורים על מצב רווקותנו ובד"כ גם מסתיימות באותו הנושא, אבל באמצע יש מגוון רחב של נושאים- אמהות, הורים, חברים, פוליטיקה, כלכלה (אוקיי, כולנו סטודנטיות כך שעיקר שיחות הכלכלה שלנו מתמקד בבכי על גודל המינוס), אנחנו מדברות על ספרים, סרטים, מקומות שבהם טיילנו ואנשים שאותם פגשנו. אותן נשים שאנו פוגשות בסדרת הטלוויזיה המדוברת הן קריקטורות. הדמויות לוקחות את כל החולשות שלנו כנשים ומציגות אותן כאשר הן עטויות פראדה ומנולו בלאנק (שלו הייתי מוכרת שני זוגות שלו, לא היה לי מינוס). אנחנו לא מנסות לשחזר סיטואציה דמיונית שמוצגת בטלוויזיה, אנחנו שואבות כוח מחברותא נשית. אותו "מעגל תפירה" שהיה קיים מימים ימימה. אומנם, היום אנחנו לא תופרות ורובנו לא רואות את עתידנו כספון בית בתפקיד רעיה בלבד, אבל החברה הנשית, הידיעה שיש מישהי שמבינה אותך לגמרי ויודעת מה את צריכה (בבוא הסילבסטר- הרבה אלכוהול), הוא כוח שאין לזלזל בו. כוח זה הוא לא קלישאה.
ומה עם סילבסטר? בארצות אנגלו-סקסיות נהוג לשיר בערב השנה החדשה שיר: let not old friends be forrgotten- לא לשכוח חברים ישנים, לנצור את אלו שיש לך עכשיו ולנצל כל זמן אפשרי לחגוג את קיומם. אם יש משהו ששווה לחגוג, אפילו תחת שמו של אפיפיור מת, אני חושבת שזה הדבר.
מחשבות פוסט-סילבסטר
בעודי כותבת דברים אלו, אדי האלכוהול עוד לא התנדפו לחלוטין מהמערכת שלי. למעשה, הגעתי למצב מעניין בו אני מדפיסה תוך כדי שכיבה בתנוחה עוברית. אני צופה בעיות לקום בעוד כמה דקות.
את הסילבסטר אכן חגגתי יחד עם חבריי הטובים. עשינו מסיבה פרטית. ואומנם לא הצלחנו לגרש לחלוטין את הסממנים של הזוגיות אבל בשעה היעודה- חצות- ברחנו כל הרווקים והרווקות אל חדר המדרגות כדי להשאיר את מנהג הנשיקות לאלו שיש להם עם מי. היה נחמד, היה מצחיק. נקודת הבכי היחידה הייתה כאשר מצאתי את עצמי עם הראש באסלה,נפרדת ממה שאכלתי לארוחת צהרים (כנראה שלאכול רק טוסט לפני חגיגת שתייה הוא לא רעיון כזה טוב). אני לא בטוחה מה שתיתי, כמה ובאילו צירופים אבל נראה לי שעם הוודקה אני יכולה גם להוריד לק מהציפורניים. ולמה בכי? מלבד העובדה ש- איכסה!- הייתה העובדה שכואבת שבעודי נפרדת מהטוסט, הייתי צריכה להחזיק לעצמי את השיער. באותו הרגע עצוב (ודי מגעיל יש להודות על האמת), חשבתי שמדובר בשלב שקרוב במידה מסוכנת לשלב שבו אצטרך לעשות לעצמי תרגיל היימליך.
היום לאורו הבוהק הרבה יותר מידי של היום, ברור לי שזו סתם התבכיינות- יכולתי לקרוא לחברה שתעזור לי (למרות שכמה הייתה עוזרת לי בחורה שתויה אחרת, לא ממש ברור) ובסך הכל הוכחתי שאני מסוגלת להסתדר בכל מצב, לא משנה כמה עלוב יהיה, אבל הצביטה הקטנה בלב שתמיד עולה בקטעים כאלו עדיין מעיקה- או שאולי זו עדיין השפעתה הרעה של הוודקה המסתורית?
שנה אזרחית טובה ומאושרת
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש