 |
א. אני לא מתכוון לנהל כאן ויכוח לגבי זכות הפרישה של הדרום מהברית - זה נושא לספר - ורק אציין שלאחר שנתפס ג'פרסון דייויס, נשיא הקונפדרציה, הועלתה דרישה להעמיד אותו לדין באשמת מרידה; אך הוא שוחרר, בין השאר משום שלא נמצא הפרקליט שהיה מוכן להתמודד איתו בשאלה זו.
ב. באשר ללינקולן ולמעלותיו - אין ספק שמדובר באדם גדול, ואין גם צל של ספק שהוא היה הראשון לנשיאי ארה"ב להטיל משטר צבאי וצווי חרום המבטלים את זכויות האזרח. הוא התעלם בברוטליות מזכויות החיילים - הוא סרב, למשל, לשחרר את החיילים שהתגייסו לתקופה של שלשה חודשים לאחר שהללו פקעו והחיילים הפסידו בקרב בול ראן הראשון - ובאופן כללי עשה דברים לא סימפטיים, אם כי הכרחיים, כנראה, שנמחקו מן התודעה בשל נצחונו והרצחו.
ג. לא הייתי קורא להתנהגותו של קנדי "קרת רוח". הוא סיכן את העולם כולו בהתנהגותו; הוא הימר על כך שהרוסים לא יעזו - והם אכן לא העזו. מה היה קורה אילו...? וגם שכר הנצחון הזה יצא בהפסד המערב, שכן הוביל להדחתו של חרושצ'ב ולעלייתו של ברז'נייב.
ד. רוב העבודה בעניין זכויות האזרח בוצעה על ידי ג'ונסון (אתה, אגב, צודק באשר לאיות שמו השני - לקח לעתיד - לא להסתמך על הזכרון בפרטים כאלה). קנדי נאם; ג'ונסון חוקק. ההסתבכות בויאטנאם רשומה על שמו של קנדי בטאבו. ג'ונסון, שרוב מעייניו היו נתונים למצב הפנים בארה"ב - פרופיל קלאסי של נשיא דמוקרטי - המשיך את המסלול שהתווה קנדי, ואף הוסיף על הכוחות שהיו בויאטנאם - עד לתבוסה שהובילה להתרסקותו של אחד הנשיאים המוצלחים ביותר שהיו לארה"ב במאה העשרים, יורש ראוי לפרנקלין רוזוולט.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש