 |
|
 |
||
|
||||
 |
מאבק ממושך לא תואם את הרצונות או את האינטרסים של ערפאת. מאבק כזה יביא לשיתוקו הכלכלי של העם הפלסטיני, ובסופו של דבר לנפילתה של הרשות. בגיל 71, זה הדבר האחרון שערפאת רוצה. הבעיה האמיתית היא אם הרשות אכן תקרוס ותפסיק לתפקד כגורם כוח משמעותי. במצב זה, יש מקום להניח שיבוצעו פיגועים בשטחי ישראל והתקוממויות קטנות-היקף בגדה ובעזה (בערך בקנה המידה הקטן הנוכחי). אם דבר זה יקרה, האופציה הכי טובה תהיה לטפל באופן נקודתי ואינדיבידואלי בגורמים העוינים. זאת, בהנחה ואיננו רוצים להעביר את מזרח ירושלים לפלסטינים. מסירת מזרח ירושלים, בדרך אגב וללא כל קשר, היא הצעד האופטימלי שישראל יכולה לבצע הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט המדיני. בכל מקרה, המצב הנוכחי עדיף בהרבה על שילטון ישראלי ביש"ע, וחבל רק שההתנחלויות עדיין שם בשביל לסבך לנו את המצב - אם הקוצים הקטנים הללו בישבנינו לא היו שם, היינו יכולים בקלות לצלוח את העימות הנוכחי באפס נפגעים. למעשה, קרוב לוודאי שכלל לא היינו נכנסים אליו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בעשרים ושישה ביוני פרסמת מאמר באייל שכולו שבח והלל להסכמי אוסלו והסברים מפורטים למה לא יהיה כדאי לרשות הפלשתינית לנקוט בדרך האלימות. אני הגבתי על מאמרך יום אחר כך קצרות תחת הכותרת "חילוקי דעות" במילים אלה: במאמרי "ערפאת מאיר את טפשות אוסלו" פרסמתי דעה הפוכה לדעתך, ונימקתי אותה . פחות או יותר כתבתי שם לא "שיש חורים בהסכם" אלא שכולו חור ,ואין בו משהו אחר. אני חושב שהתקופה הקרובה תבהיר טוב יותר את המצב ומעניין יהיה לבחון את ההסכמים מנקודת ראות של עוד כמה חודשים קדימה. אני חושב שיהיה זה אך הגון שהיום לפני שאתה מתחיל להוסיף עוד הערכות מלומדות, תסביר למה הערכותיך המלומדות של אז קרסו כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי שהן לא קרסו. הרי העימות הנוכחי מוביל, בקו ישר כמעט, להכרזה חד-צדדית על מדינה שתוקם על כ- 40 אחוז מהגדה המערבית וכ- 90 אחוז מרצועת עזה. בצבא יש תוכניות על פינוי נרחב מעט יותר, בעיקר על מנת להגיע למצב אסטרטגי קצת פחות גרוע. בסך הכל, במצב כזה, ערפאת לא יכול לקוות ליותר מכ- 60 אחוז מהגדה. עכשיו הבה נבחן את האופציות האחרות: ערפאת יכול להיאבק עם ישראל ברמה הצבאית בלבד ולנסות לכבוש שטחים. כמובן שנסיון זה יהיה מגוחך למדי, בעיקר בהתחשב בכך שרוב הנקודות השולטות על השטח נמצאות אך ורק בידי ישראל, כמו גם בעובדה שלערפאת אין ולו טנק אחד, וכוחו הצבאי חמוש למחצה ומאומן אף פחות. האופציה השניה היא הפעלת לחץ פסיכולוגי על ישראל באמצעות הטרדות קטנות, כגון פיגועים והפרות סדר בשטחים ובתוך הארץ. את האופציה הזו הוא בחר בתחילת האירועים, וכפי שאנו רואים היא לא בהכרח מובילה לתמיכה מוגברת בישראל בהסכם מדיני עם הפלסטיני - נהפוך הוא. אם כן, אנו נמצאים במצב בו ישראלים רבים (כולל אותך, להבנתי) מצויים בפניקה מוחלטת, מבלי בהכרח להבין על מה ולמה. בסך הכל, לא נשקפת לישראל סכנה קיומית מכיוון הפלסטינים, והיא חופשית לגמרי להחליט איזה שטח היא מוכנה ואיזה היא לא מוכנה למסור. פיגועים אכן סביר ויהיו, אך השב"כ נמצא במצב בו הוא מסוגל לסכל את רובם, ובאופן כללי הם אינם מהווים איום אמיתי על המדינה. הסכנה היחידה היא זו שנובעת מעצם הפניקה של האזרחים, והיא הסכנה שישראל תגיב בצורה נחרצת מידי על פרובוקציה פלסטינית, ותעזור לגרור את האזור למלחמה כללית. זוהי האופציה המסוכנת היחידה, רחוקה ככל שתהיה. כמובן שהמצב הנוכחי טוב לאין ערוך, מבחינתינו, מהמצב לפני אוסלו. יותר אין צורך להשקיע משאבים בשלטון על פלסטינים שאינם מעוניינים בו; כמו כן, יותר אין צורך להחזיק כוח צה"לי בלב הערים הפלסטיניות, יחד עם גופים גדולים של המנהל האזרחי. גם בעימות הנוכחי צה"ל נמצא בעמדת יתרון עצומה - חוץ מפינוי קבר יוסף, שהיה כורח אסטרטגי, לא היה לפלסטינים הישג אחד. ואין בכך פלא, שכן רוב הנקודות בהן צה"ל יושב ושעל הגנתן הוא אמון (למעט הישוב היהודי בחברון) נמצאות במיקום אסטרטגי יתרוני יחסית. זאת הסיבה למספר הנפגעים הנמוך לכוחותינו, והוא היה נמוך אף יותר אם לא היה צורך להקצות חיילים לאבטח התנחלויות מבודדות ואתרים נידחים. בקיצור, יש לשים סוף סוף את הרגלים על הקרקע ולצאת מההיסטריה. הפלסטינים בוודאי רוצים את ירושלים, את זכות השיבה ואת כל הגדה המערבית, אך יש הבדל בין לרצות ולהשיג, והגיע הזמן שאנשים בעם יבינו את העובדה האלמנטרית הזו. אני אמנם תומך במסירת מזרח ירושלים לידי הישות הפלסטינית (שהיא במקרים רבים עושת דבר ישראל, שלא מבחירתה), אך אין כח פלסטיני שמסוגל לכפות על ישראל, במצב הנוכחי, את ההחלטה הזו. אני מקווה שעניתי על שאלתך. ואני חושב שבאופן כללי, עדיף שבעתיד נבחר נקודת התייחסות בהווה ולא בעבר, למרות שדווקא "הערכותי המלומדות" במאמר אליו התייחסת לא קרסו כלל, לדידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, מעולם לא אמרתי שלא יהיה עימות, וכדאי שתקרא את דברי טוב יותר. במאמר מאוחר יותר אף אמרתי כי אם פסגת קמפ-דיוויד תיכשל סביר להניח שיהיה עימות, אם כי דווקא במאמר הזה לא צדקתי בכמה מהשערותי המאוחרות יותר. מה שאכן אמרתי הוא שבמקרה ויהיה עימות, הרשות לא תוכל להסב במהלכו נזק ממשי למדינת ישראל, וגם הנזק הדיפלומטי וההשפעה החיובית (מבחינתם) על דעת הקהל בישראל לא יהיו משמעותיים. שגיאתי העיקרית היתה באי-הערכת התגובה הכלל-ערבית לאירועים, במיוחד לאחר אלימות ישראלית ייזומה. אך דווקא במישור הזה, הכדור אינו בידי הפלסטינים אלא נמצא לגמרי בידינו. הכל תלוי ברמת האיפוק לה אנו מסוגלים. ושוב, אנא קרא את דברי בצורה יותר מעמיקה לפני שתתיימר לבטל אותם. תודה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |