בתשובה לגילית, 22/12/02 14:28
"isems are bad" - פאריס ביוּלר 115073
ארז ליבנה • בתשובה לגילית יום א', 22/12/2002, 18:11
החברה שלנו, ישראל, וגם כל חברה אחרת, לא קיימת עבור כל אדם באשר הוא אדם.
זה היה יפה אילו היה זה המצב, אך זה לא מעשי.
היא קיימת עבור כל חבריה, על הבסיס של סינרגיזם, וזוהי נקודה חשובה: תועלת הכלל עולה על סכום התועלות של פרטיה. חברה שלא תקיים תנאי זה תתפרק מאליה. לפיכך זהו אינטרס של כל אחד מהפרטים המרכיבים אותה לדאוג שזה לא יקרה ושהוא ימשיך להנות ממנה. אם פרט כלשהו מוריד כשיטה את הסינרגיזם הזה, אין לו מקום בחברה ויש להוקיע אותו.

לרגע אהיה מליץ יושר לשטן:
אז אני אעשה ילדים כחול שעל הים, את כל כספי אבזבז לי על מרלבורו וטקילה, שהמדינה תשפוך את כספם של אחרים על חינוך והלבשת ילדיי, וגם תשלם לי דמי אבטלה, בהם אקנה עוד מרלבורו וטקילה, כי בינינו, למה לעבוד כשיש מי שממטיר עליך גשם משמים?

תראי, אין הרבה אנשים כמו אותו הפרזיט שתארתי למעלה. אני מקווה לפחות.
אבל המצב הנוכחי מעודד את התרבות סוג זה של בריות, ואם אנשים כאלה לא אני ולא את רוצים לחיות. לא בשביל זה הקמנו חברה, ולא למענו אנו מקיימים שירותים סוציאליים.

שירותי הרווחה קיימים משני טעמים:
ראשית, השיקול האנוכי-ביטוחי, ההבטחה שאם חלילה אפול *אני*, לא ארמס לחלוטין ויהיה מי שיושיט לי עזרה.
וכמאמר "נאה דורש - נאה מקיים" כל עוד שפר מזלי, מוטל עליי לעזור למי שחרב עולמו, כדי שכך יהיה גם המצב אם וכאשר יתהפכו היוצרות.
שנית, וזהו בעצם אותו טעם כמו הראשון אבל בשינוי אדרת, מידת הרחמים.
אצל רב מכריע מהאנשים התפתחה התנייה בין רגשות שליליים כמו עצב, זעזוע, דחייה ותסכול לבין מצבים מהם הם פוחדים כגון חולי, דלות קשה, פגיעה בגוף ורכוש, זיקנה, כאב וכדומה.
לכן, אנו מנסים לצמצם עד כמה שיותר תופעות אלו, כדי שאנו לא נאלץ להמשיך לסבול אותן, וקוראים לזה רחמים או מוסר.
למעשה, גם כאן אנו פועלים למען עצמנו, ומוּנַעים ע"י הרצון להפחית מצב עתידי שאינו רצוי לנו.

תכנון משפחתי לקוי, או הליכה מכוונת אל פי תהום ואז תביעה מהמדינה לשאת בתוצאות המעשה (למשל, להמר על כל הכסף בבורסה ואז לרוץ לבכות למדינה) הם תופעות פסולות.

אל תתטעי לחשוב שאני מציע למנוע את כל ההטבות הסוציאליות בגין אותן דוגמאות ובכך לספות צדיק עם רשע, אבל את בודאי מבינה את גודל הבעיה.
בניגוד לרושם שיכול להיות שהתקבל ממני עד כה, אני דווקא בעד מדיניות רווחה ומונע מאותם השיקולים שמניתי לעיל.
עם זאת, אני מודה שהמתן נעשה באופן אוטומטי, ומתבסס יותר מדי על החינוך לו זכיתי ופחות מדי על מחשבה תחילה.
כאשר אני עוצר וחושב על הדברים, אני חייב להודות שלעיתים אני מפרנס בגישתי אוכלי חינם, או מעודד את גישתם.
לפיכך, ראוי למצוא הבחנה בין צרכנים הגונים של שירותי הרווחה, כאלו אשר נפל כוכבם והם מנסים לקום, לבין אלו שהקיום על חשבון הזולת הוא אבן יסוד בקיומם.
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות