 |
התשובה שלך מורכבת, ומהווה אתגר קשה לתגובה ממוקדת.
"זהות ריגשית" היא לדעתי ביטוי ישיר לזהות הערכית של אדם, ולא זהות נפרדת לעצמה. אדם אוהב, שמח, ומזדהה עם מה שנראה לו נכון וטוב, ושונא, כועס, ומתרגז על מה שנראה לו רע. למשל: אדם לא יתאהב במי שהוא בז לו באופן אמיתי. נכון שיש סיפורים יפים על התאהבויות טרנס מעמדיות או טרנס לאומיות, אולם זה היה בעצם ביטוי לכך שלגבי האדם הספציפי, גיבור הסיפור, יופי או טוב לב היו ערכים חשובים יותר מאשר מעמד חברתי או שייכות לאומית. לכן לדעתי לא ניתן להתיחס לזהות ריגשית בנפרד מזהות ערכית.
אם אני מבינה אותך נכון, ברובריקה של הלאומיות אפשר לכתוב אצלך "לא מוגדר" או "לא חשוב". אתה תהיה מוכן להנשא רק לכאלה שברובריקת הלאומיות יהיה כתוב אותו דבר, כי אני מניחה שלא תהיה מוכן שבנך יצמח להיות לאומן ערבי או קנדי. כך שגם אצלך הזיהוי ה"לאומי" חשוב. רק שאתה שייך ל"לאום" של הלא לאומיים. "הקבוצה השלישית" לפי הגדרתך. אני מניחה שאתה קנאי ללאומיותך זו כשם שכל לאומן אחר קנאי ללאומיות שלו.
יש הרבה מה להרחיב בעניין הנ"ל אולם אני אנסה להגדיר מה מפריע לי ביחס שלך (כמייצג השמאל אם לא אכפת לך..) לעניין הלאומיות בצורה יותר ממוקדת.
אם היינו בעת שלום, ולא היו לנו בעיות *לאומיות* עם שכנינו, הרי בקלות הייתי מנהלת אתך דיון פילוסופי עמוק ואקדמי על משמעות הלאום בנפש האדם בכלל והיהודי בפרט, ועד כמה זה אמיתי להתעלם ממנו וכו', וכל זה היה שייך לפוליטיקה הפנימית שלנו. אולם זה לא המצב.
יש עם אחר, העם הערבי שהחליט שיש לו אתנו מלחמה לאומית (בינינו, זה לא לגמרי המצאה שלו, אנחנו קודם הגענו הנה, והקמנו לנו כאן מדינה חדשה, בשביל הלאום היהודי). מכל מקום, המציאות כרגע היא, שיש עימות לאומי בינינו ובין הערבים. במציאות זו, הערבים אינם מבחינים כלל בין יהודים לאומנים, ובין יהודים שלאומיותם אינה חשובה להם. (הם לא מתנהגים לפי עצותיו של פרופ' שטרנהל- לפגוע במתנחלים בלבד..). זה לא רק הם שלא מבחינים, גם אנחנו מגייסים לצבא את כולם, וההנהגה הפוליטית שלנו מכילה את כולם (לפחות בפוטנציאל).
המוזר והמשונה הוא שבתוך הסיטואציה הזאת של "אנחנו" היהודי, ו"הם" הערבים, ובהקשר של העימות עם הערבים, חלק מהעם התחיל להתייחס אל חלק אחר מהעם, השותף עימם בכל, כאילו הם "הם". פתאום העימות עם הערבים בכלל התחיל מהכיבוש בששת הימים, והאשמים במצב (והאוייב!) הם אותם דוסים סהרוריים שמתיישבים שם על הגבעות, ומנציחים את הכיבוש. הויכוח הפנים-יהודי בין הדתיים הלאומיים (להלן המתנחלים) והחילונים ה"נאורים" (להלן השמאלניים), שהוא ויכוח עקרוני על הזהות התרבותית של העם היושב בציון, הפך להיות בעצם הנושא העיקרי ולא העימות הלאומי עם הערבים. בנושא זה הערבים אינם צד בסיכסוך, אלא הם הפכו כלי משחק בידי הצד השמאלני כנגד המתנחלים, ואבדו את המקום שלהם כ"אוייב". (שים לב בכמה היסוס אתה עצמך מתייחס לאיום הקיומי של הערבים הלאומנים לגביך: "כאשר זו הערבית, ניתן לומר, מהווה איום "קיומי" (נגיד) עלי," אתה משתמש ב "ניתן לומר", ובמרכאות על ה"איום הקיומי", ובסוגריים וב(נגיד).)
החלק השמאלני של העם החל לראות במתנחלים את האוייב, ובערבים מעין בני ברית. (לא חסרות הצהרות מסוג זה בימי אוסלו העליזים- על אויבי השלום בשני הצדדים, שהם האוייב האמיתי של תומכי השלום משני הצדדים). כל זאת, על אף ששני חלקי העם שרתו יחד באותו צבא, והיו צריכים להשמע לאותה מערכת פוליטית, ומימנו את אותה תקשורת ממלכתית.
יתרה מזאת, על אף שבאופן בלתי רישמי, ותת קרקעי המתנחלים הוכרזו כ"אוייבי העם" בתקופת ממשלת רבין, הרי נדרשה מהם צייתנות-על לחוקים של המדינה, ושמירה מדוקדקת על שלטון החוק. תוך ניצול העובדה שהם מצדם רואים בחלק החילוני של העם אחים יקרים שהאחדות אתם חשובה להם מאוד, הם אויימו כל הזמן במלחמת אחים, אם הם יתנגדו בצורה משמעותית יותר לתהליכים המדיניים, שמשמעותם היתה לא פחות מהפקרת חייהם בתיהם וביטחונם.
בקיצור, נראה לי שהשמאל, שאחד מיסודותיו הרעיוניים הוא חוסר המשמעות של הלאומיות, מתרגם לצרכיו, את העימות הלאומי(האמיתי מאוד) שיש לנו עם הערבים, לעימות שיטחי על חוסר שיוויון כלכלי, מצוקה, כיבוש, ו"התעללות" של המתנחלים. (עימות בו, לפי השמאל, אנחנו חייבים להיות בצד הלא-צודק, כדי שהפתרון יהיה שאנו צריכים לסגת, ולפנות התנחלויות). השמאל עושה זאת משתי סיבות:א. כדי להתחמק מהצורך להתמודד עם המשמעות של זהותו הלאומית, ועל הצדק שבמלחמה על זהות זאת, ב. כן כדי ל"סגור חשבון" עם המתנחלים, היריבים הרעיוניים שלהם מבית, שהרי כיון שהם ה"גורמים" לסיכסוך הרי הם צריכים לשלם את מחיר פיתרונו באבדן ביתם וכל התשתית הרעיונית שלהם.
אם נחזור למודל המשולש: בשביל השמאלני, הערבי הוא אחיו, כנגד האוייב המשותף שלהם: המתנחל. (אני כמובן מקצינה כאן קצת אולם בגדול זה נראה לי נכון) אפילו היום, לאחר יותר משנתיים של לחימה ממשית עם הרבה דם, כנגד הערבים (שהשמאל באיוולתו הביא לארץ וחימש) עדיין האג'נדה העיקרית של השמאל היא פינוי התנחלויות.
(זה שהערבים הנלחמים בנו אינם רואים זאת כך כלל, אלא כוללים את המתנחלים והשמאלנים באותה הגדרה של "אוייב" אינה מפריעה לשמאל כלל. הם לא יתנו לערבים לקלקל להם את ההגדרות שלהם לגבי אויבים).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש