בתשובה לפ.ט.א.י, 01/11/00 10:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
טוב, תקשיב מר איטריות מטוגנות בנוסח תאילנדי, אמנם אני מופיע בדף הכותבים הקבועים אבל אני לא מייצג את המערכת (התגובות שלי בטח לא בצבע צהוב/חום) אבל אתה באמת מגזים ועובר כל גבול. התגובות שלך מתאפיינות בחוסר ענייניות (ראה תחילת התגובה לעיל), אתה מתבטא תוך שימוש בהשמצות אישיות שהן בודאי לא במקום. סגנון הכתיבה שלך קלוקל משהו. השימוש במשפטים בני שתי מילים/מסתיימים בשלוש נקודות/שלושה סימני שאלה או שאר הדגמות של אי יכולתך לכתוב פסקה מסודרת ולהביע בה רעיון לא מוסיף לך כבוד או אמינות. אם ננסה לבחון בכל אופן את מה שאמרת, רצית להעביר שני רעיונות: הפלשתינים, כעם, מוכיחים פעם אחר פעם כי התנהגותם ברברית ולא אחראית בלשון המעטה. מול עם שכזה קשה עד בלתי-אפשרי לנהל משא ומתן, אדרבא לחתום על הסכם שלום כלשהו. חברי הכנסת הערבים לא מפגינים נאמנות למדינת ישראל, לטעמך, ויש בידיך כמה דוגמאות לטענה הנ"ל. נראה יותר טוב? לא? בלי השמצות, בלי שמות גנאי, בלי שטויות אחרות שגורמות למי שקורא את התגובות שלך להתעצבן עליך (ואולי זה בכלל מה שאתה רוצה, תשומת לב) או פשוט להתעלם מדעתך. שעורי בית : לנסח מחדש את התגובה שלך כך שהיא תהיה ראויה לתגובה עניינית. תבין, נכון שהמדיום הוא כזה שמאפשר לך חופש כמעט מוחלט, עד שתעצבן לגמרי את דובי או טל, אבל יש דרך, ויש דרך. יש אחרים - דב אנשלוביץ למשל, שמביעים דעות שמסווגות כימניות. אין לאף אחד בעיה עם זה כיוון שהם יודעים להתבטא בצורה עניינית. ואחרי הכל, מנגנון התגובות באייל אינו מערכת דשי"ם או מקום לתגובות בנוסח "חיזבאללה קקה" כמו שראיתי ב"טרגדיה ישראלית-לבנונית חלק א"'. יש כאן כוונה לעורר דיון בנושאים שונים, ולא נראה שאתה כאן כדי לשחק אלא רק להפריע. דרך אגב, דובי שלח לי פעם דואל בתגובה לאיזושהי תגובה שהגבתי להשמצה כלשהי באייל (עניין בננות אני חושב) ואמר שעדיף להתעלם. והאמת, שכרגע עדיין פתוח לי מכתב שהתחלתי לכתוב לו וקורא לו להתעלם. אבל באמת הרגשתי שעברת כל גבול, ואם כל מה שאתה רוצה זו תשומת לב - אז קיבלת. אם אתה בכל-זאת מעוניין להשתתף בדיונים באייל - אנא ראה בזאת עצה ידידותית. ערן |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנסה להבין את הדיעה התמוהה שנעשית רווחת יותר ויותר לאחרונה בארצנו - "עם הפלשתינאים, כנראה, אי אפשר לעשות שלום". אינני מבין את ההתפכחות הפתאומית הזו של העם. אינני מבין איך, אותם אלו שמאז ומעולם קראו להשמידנו, מאז ומעולם עמדו בראש חוליות מרצחים ומחבלים ומאז ומעולם לא הכירו בנו כמדינה, השתנו בחודש האחרון. מה נשתנה? כלום. המצב כשהיה בעבר, רק שכעת יש להם רובים, והרבה שטח להתאמן בו איתם. לשמחתי, כיום, כשמתגלה פרצופה האמיתי של הרשות (לחלקנו בפעם הראשונה, לחלקנו אלו חדשות ישנות-משהו), חלה מעין התפכחות מסוג זה או אחר והתנערות מהאשליות שנטוו היטב-היטב בידי מצודדי אוסלו למיניהם, שלא אסתייג מלקרוא להם חולמים בעצמם, רק שלא יגידו לי שגם הרצל היה חולם. נראה כאילו האירועים האחרונים נפלו על אותם מצודדי-אוסלו כרעם ביום בהיר, ולצערי ישנם כאלו שעדיין נאבקים בחלומם המתנפץ לנגד עיניהם - שמעון פרס, המשפט האחרון היה אליך. ההתפכחות הזו של העם רק מראה את השאננות שגאתה בקרבנו - תכונה שלילית ששוב ושוב אנחנו מוכיחים שקיימת אצלנו. אינני מדבר רק על השמאל. לא ולא, אלא גם על חוגי הימין (הלא-קיצוני, כמובן) בארץ, ובעיקר אני מדבר על שתי המפלגות הגדולות בארץ. היום הייתי נוכח במס' ישיבות ועדות בכנסת ישראל. ביניהן הייתי בועדת הכלכלה ובועדת החינוך. הדיון שעלה לסדר היום בועדת הכלכלה היה הפגיעה של האירועים האחרונים בענף התיירות. מיותר להרחיב על מה נסבו הדברים, אך דיעה אחת הייתה רווחת - איך לא היינו מוכנים. איך היינו כל כך בטוחים ששנת 2000, שנת המילניום תביא אלינו מאות-אלפי תיירים, וכעת, לאחר שהשקענו כל כך הרבה כספים, בסדר גודל שלא ישוער בכלל, ההר מוליד עכבר, כמו שנאמר. למה לא היו לנו תכניות מגירה - הייתה שאלה ששאלו יורי"ם של חברות כמו "אל-על", "ישראיר" ו-"ארקיע". איך נתקע המשק כולו בגלל כמה חוליגנים שזורקים אבנים. איך. פשוט. לא צפינו. לא שעינו לאזהרותיהם של מנבאי-שחורות למיניהם - כי לא רצינו לשמוע. ודאי שנוח ונעים לנו להמציא לעצמנו מציאות כזו, שבה הכל שקט, ובה שלום שורר בין כל המדינות. אני רק לא מבין - אנחנו צריכים כל פעם מלחמה כדי שתחזיר אותנו למציאות? האם אנחנו צריכים לתת לשנים של ניוון לתת בנו את אותותיהן ורק כשהמצב מתדרדר לתהום עמוקה לפעול ולסבול מכך קשות? למה אנחנו אך פעם לא מוכנים? למה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם, ורציתי לומר זאת זמן מה, עצתי לך היא כי תוריד את המתעניין משמך כיוון שדעותיך ראויות, מעניינות ומנומקות. במקרים כאלו אין צורך להוסיף דבר לשם או להתחבא מאחורי קיצורים כגון "פ.ט.א.י" וכדומה. אבל לנושא. אם אכן יש פה דיון ולא שילוח העלבות מטופש, שאלה פשוטה ותזה קטנה ופשטנית למדי- אם יש לך השגה מסוימת ארחיב בהמשך: שאלה פשוטה- עוץ עצה לעמנו הסובל בביתו מה יעשה הנ"ל בהמשך חייו, לאחר שפיכות הדמים? תזה פשוטה- תהליך אוסלו היה תהליך מבריק באופן כללי, תהליך מורכב, מובנה וחכם, רגיש ויעיל לאורך זמן. היו בו לא מעט משגים. בכל אופן, רבין הנהיגו בצורה טובה והתהליך, אף על פי ההתנגדות מעל פני השטח והפיגועים הבלתי נמנעים בכל מצב של טרום שלום, עבד לאיטו. ההתחלה- חלוקת הרובים, תשתיות וכו'. רבין נרצח. ביבי עלה לשלטון. לכאורה הציע להם המון. למעשה לא התכוון לתת כמעט דבר, לא התכוון להוציא התנחלויות ובנה על כך שיוכל לומר- ראו את וואי, איזה מנהיג מפויס וראוי אני. ביבי ירד מראשות הממשלה. ברק עלה. ברק רצה להמשיך בתהליך השלום, אך לא באותה תפיסה של רבין ובטח שלא אותם התנאים והוויתורים. ברק רצה זבנג וגמרנו. הערבים נלחצו לקיר באופן שלא יכלו לקבל ההצעות. פרצו המהומות. רבין ידע כי התהליך אמור להיות איטי ומחושב. הוא ידע כי ההתנחלויות ונושא זכות השיבה ההן העצמות הגדולות התקועות בגרונם של הפשתינאים. תאר לך סניף של אירן באמצע ישראל. רבין ידע כי בעניין זכות השיבה יש לטפל לאורך זמן רב, ולאט לאט להעלימו בתהליך של מדינה לעמו של ערפאת. רבין ג ם היה ראש הממשלה היחיד שעמד לפנות התנחלויות. לכן נרצח. השמאל לא במבוכה. השמאל האמיתי עודו יציב וחזק בעמדתו, גם אם כמו כולם שוגה גם הוא בראייה חד צצדית של המצב. תהליך אוסלו צריך להימשך. באילו אמצעים? קשה לי לומר כעת, באמצע המהומות. הן חייבות להיפסק לפני המשך התהליך. התהליך לדידי, צריך להיות ארוך טווח, איטי, מחושב ופרקטי- כלומר לבצע את הדברים ולא רק לומר כי עשינו ראו מה קרה בעוד אף אחד מהצדדים לא ממש ביצע דבר משמעותי. זאת התיזה שלי בהפשטה מרובה וללא נימוקים רבים. אני טוען להתפכחות מסוג שונה, כזאת שאולי תכיר באופן אירוני כי אוסלו היה תהליך צודק ונכון והכרחי לגמרי בדרך לשלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה ואני, מר מעוז, ניחנו בראיה פרגמתית מסויימת, אם כי הפתרון שלנו אינו זהה. מתוך ההנחה שאנו רואים את המציאות כפי שהיא, נמנעים מהזיות פרועות וחלומות בדויים שמאפיינים את אותם אלו החיים להם בבועות משלהם, עלינו לחפש פתרון הדרגתי - ולא נוסחת פלא - על מנת לפתור את בעית שפיכות הדמים. שאלת שאלה אחת בראשית תגובתך, והיא מה לדעתי על העם לעשות בסיום שפיכות הדמים. אני רואה בשאלה מסוג זה שאלה רטורית - שהרי ברור מראש שאין מנוס מהדרך המדינית. אבל, יש לומר, לכל משא ומתן ניתן להגיע בכמה דרכים - אחת מהן היא להגיע עם היד על העליונה, השניה היא להגיע כששני הצדדים שוים (אז יש הכי פחות סיכוי להסכם) והשלישית היא להגיע במצב של נחיתות. אני יודע טוב מאוד באיזה מצב אני רוצה להגיע למו''מ עם הראיס הבא - ואני חושב שכל ישראלי בר דעת צריך לחשוב כך גם. אין פה התנשאות, גזענות, מיליטנטיות - אלא פרגמטיות לשמה. אבל לא על שאלה זו סבבה תגובתך, גם אם התיימרת לכך. תגובתך סבבה סביב הסכמי אוסלו והצדקתם. כפי שאמרתי בתחילת תגובתי, אתה רואה את המתרחש בעין מאוד מציאותית, זאת יאמר לזכותך, אבל לדעתי הסברך שגוי. רבין פעל מהר מדי. לא היה זה הזמן לויתורים כגון אלו שרבין הציע לוותר. לא היה זה הזמן לחשוף את עם ישראל להסכמים שכללו בצורה פתאומית כל כך מסירת נשק ותחמושת לפלשתינאים. שים לב, שכשברק היה נכון לוויתורים מופלגים הרבה יותר, הזעקה הציבורית התגמדה לעומת זאת שקמה בזמנו של רבין. שאלה של תזמון גרידא. לא רק שרבין טעה בתזמון, אלא גם בבטחון המופרז שנתן בערפאת הבוגדני. את זה, דרך אגב אינני מבין עד היום - גם שיא הסלחנות לא היה מביא אותי להידברות מסוג פתוח שכזה עם ערפאת. ואולי זה מה שעשה את רבין טוב יותר, או גרוע יותר. בכל מקרה, נחתמו ההסכמים, רבין נרצח, וביבי עלה. אני מסכים פחות או יותר עם תיאור שלטונו של ביבי, ואפליג אפילו לומר שאף הוא ויתר פה ושם, בתואנות על ''ירושה מסריחה'' שקיבל משלטון העבודה. נכון בחלקו, טפשי ברובו. ברק. ימים אלו הוכיחו עצמם כפרק שחור נוסף בהסטוריה של מדינת ישראל. אהוד ברק, שחובבן פוליטי שכמוהו לא נראה זה זמן רב בישראל (למרות היותו אינטליגנט מאין כמוהו), לא השכיל ללכת בדרכו האיטית והמחושבת של מנהיגו רבין, ושגיאתו זו היא שהביאה עלינו את המהומות. משום מה חשב ברק שהוא זה שהוטל עליו להמשיך את מורשת רבין, בהתעלמות מהאפשרות שמורשת זו מתה. ברק האמין שהמצב הוא אותו מצב כפי שהיה לפני עליית ביבי. אולי הוא אכן רצה להחזיר את המצב לקדמותו, אך יש הבדל בין רצון למציאות, וכנראה שמר ברק שכח זאת, מכיוון שהמצב אינו אותו מצב כלל וכלל. ערפאת אינו אותו ערפאת שבחר בדרך המדינית, אלא אבו עמר שבחר באלימות ובמלחמת חורמה בישראל. הסכמי אוסלו, שהחלו כיוזמה מלאת תקווה, הפכו ללא רצוננו וללא ידיעתנו לכלי הפלשתינאים במלחמתם בישראל. הרובים שקיבלו מאיתנו עתה משמשים נגדנו, וחזונו השחור ביותר של מכונן הסכמים אלו - יצחק רבין, מתממש. לא ניתן לומר האם כל זה קורה בגלל שהאדם שהגה את כל הרעיון איננו עוד, או שמא ההתרחשויות האחרונות הן בסה''כ מאורעות שנדחו עוד מימי רבין...בכל אופן, אוסלו הוא שגיאה. אינני עוסק בשאלה האם היה שגיאה מתחילתו, אלא האם יש לקיימו ולהחיותו כעת. אני מאמין שלא - ההחייאה המלאכותית הזו לא תארך זמן, וכבר עכשיו היא מתחילה להתפורר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כששואלים ימני מה צריך לעשות, דעתו היא כי יש לפעול באופן צבאי מוגבר ולטפל בבעיה בעזרת גישה מיליטרסטית. ככשואלים שמאלני, יאמר הלה כי נכון שיש בעיה גדולה, אך בסופו של דבר נגיע לשולחן המסע ומתן. זהו ההבדל הגורלי בין שמאל וימין כיום בארץ ישראל. שני הצדדים אמנם יודעים כי בסופו של דבר נגיע למשא ומתן, אך השאלה היא כיצד ומתי. למרבה הצער, שני הצדדים חסרי יכולת להסתכל לכל צדדיהם לפני "שהם חוצים את הכביש" האידיאולוגי של הם באשר למצב. אבל הימין מציע אבסורד בלתי פתור, כיוון שהוא טוען שאין פרטנר, ובאם נגיע לבסוף לשולחן המשא ומתן, כמו שנאמר על ידי הכל, עם בדיוק נשוחח? הרי אין לנו פרטנר. אזי הפתרון הנו הרג עד אשר יופיע פרטנר חדש, וזהו גם אם פתרון חביב אינו עומד בקנה מידה עם דעתי. מהי מורשת רבין? לטעמי חלק גדול ממנה הנו הבסיס הרעיוני של אוסלו, הבסיס המציע דו קיום הכולל מפעלים משותפים, תשתיות משותפות והתקדמות בריכוך הזעם הפלשתינאי המוצדק לעתים רבות. אני מאמין כי זוהי הדרך הטובה ביותר בה אנו יכולים להתקיים. אין אנו יודעים האם רבין הקדים את זמנו ב10 15 שנה, כיוון שהתהליך נוטרל, פורק ונהרג יחד עמו. אמנם איזשהו תהליך משונה לקח את תווי פניו ואת קולו, אך היה זה תהליך אחר, זר וערמומי. אוסלו לא היה מושלם. הוא לא טיפל בבעיה החמורה של החינוך האנטי ציוני בבתי הספר הערביים, בספרי הטקסט המסיתים, בתעמולה הבלתי פוסקת המאשימה אותנו בהרס איטי אך יעיל של אל אקצה. אך הבסיס הרעיוני, שתי מדינות אחת ליד השנייה, חולקות תשתיות ומפעלים הייתה הנכונה. כעת מי יודע אם נוציא מתוך עצמנו את האומץ והיכולת לראות מעבר למהומות האחרונות. לא להעלים עין, אלא לקחת אותן בחשבון בהמשך התהליך. גם לי כואב לראות שמהקזינו אותו ישראלים רבים פירנסו וקיימו משמש עמדת ירי על כוחותינו, גם לי כואב לגלות כי חייל נוסף נפטר מפצעיו לפני זמן קצר, אך אני מתנגד לקיצוניות לה נופלים אנשים רבים לאחר כל אירוע. ערפאת הנו אותו ערפאת אשר רצח בנו יחד עם אש"ף, אותו ערפאת אשר לחץ ידו של רבין על מדשאת הבית הלבן ואותו ערפאת אשר מתדלק את המהומות האחרונות. אותם דפוסי התנהגות ופעולה, אותה תעמולה קטלנית ואותו חיוך בראיונות עם העיתונות האמריקנית, חיוך תמים המסתיר את שימושו הציני בידלים קטנים למטרותיו הפוליטיות והמדיניות, אך זהו גם הפרטנר שלנו לשלום. לא עושים שלום עם אנשים נחמדים ללא דם על ידיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי חלק מן הפתרון הוא להראות לפלשתנאים שבמצב הדברים הקיים, אין להם קיום מבלי שיתוף פעולה עם ישראל. הלא אנו כמדינה שהרשות תלויה ברבות מתשתיותיה ובסיועה הכספי יכולים להראות לרשות את ''נחת זרוענו'' במובן הכלכלי עוד בטרם אנו פונים למהלך צבאי כלשהו. אם לוקחים את זה ברצינות, הלא אפשר לגרום להרס איטי של כל סוג שהוא של איכות חיים (אם אפשר לקרוא לזה ככה) ברשות. ובמקביל, צריך לפעול להשוואת זכויותיהם של אזרחי מדינת ישראל הערבים, שמעבר לקביעה העקרונית שהם ראויים לכך כאזרחים, זה יכול לפתור למדינה הרבה בעיות פנימיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אם זה נכון, את חושבת שאת מבינה את זה, אבל ערפאת, שכבר נמצא בשטח בערך 50 שנה יותר ממך, לא מבין את זה? ב. אולי זה לא נכון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה משווה אותי לערפאת? מי צריך להיעלב, אני או הוא? :-) קטונתי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פתרון מעניין, אך חסר הבחנה מסוימת באשר למצב. לא ניתן להפריד באופן כה חד צדדי בין שני האחים- תושבי הרשות ואזרחיה הערבים של ישראל. באם תזיקי לאלו, ייפגעו אלו ובאם תזיקי לאלו ייפגעו אלו. הם רואים עצמם כחלק אינטגרלי מאומה ערבית גדולה, וגם אם הם מוכנים ורוצים לחיות תחת שלטון ישראלי, הם אינם רוצים לראות אחיהם מעבר לגבול סובלים מתחת לידי בעל הבית שלהם. ובכלל, עניין זכות השיבה לא ישתפר אלא יורע עקב פתרון שכזה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |