|
המערער מבקש להפוך את פסיקת בית המשפט, ולקבוע כי המשיבה עובדת עבודה זרה. כראיה, הוא מצטט התבטאויות של המשיבה הקרובות לכאורה לעקרונות יסוד של הדת הנוצרית. טענו בחטים, והודה לו בשעורים. ראיית הצדיק כחורג מגדר בני-אנוש רגילים, בפני עצמה, אין בה משום עבודה זרה. כבר נפסקה הלכה, כי "עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים..." ודברי המשיבה גופה ("מסנגר בבית דין של מעלה על אחינו") מוכיחים שאין, מנקודת מבטה, ראוי לעבוד את הצדיק. מכיוון שכך, הערעור נדחה.
בית המשפט יחרוג כאן מנהלי הדיון המקובלים, ויצביע בפני המערער על שגיאתו הטכסיסית: לו היה מוותר על סעיף האישום בעבודה זרה וממיר אותו בסעיף הפחות של אחיזה בדעות נוצריות, יתכן שמסקנת הדין היה שונה. ולמשיבה נאמר: גם אם הרעיון של צדיק המתפלל בעד כלל ישראל השתרש בסיפורי חסידים, כמדומה שהתוספת (בקשת היסורים על עצמו) משל זרים היא.
|
|