|
||||
|
||||
נכון, זו באמת בעיה שיש לו. על זה בדיוק אנחנו מדברים, עלמה, על זה שיש אנשים שיש להם בעיה של ביישנות. זה שאת לא מבינה את זה, לא ברור לך איזה מן בן-אדם דפוק יפריע לו לגשת למורה ולהתווכח איתה - נו, גם לי לא ברור איזה מין בן אדם יפריע לו שאומרים לו שהוא רזה כל הזמן. |
|
||||
|
||||
נו, בעיות צריך לפתור, לא? אני מבינה את זה טוב מאד, אבל מתעקשת להמשיך לחשוב שהתפקיד של ההורים 1 זה לתת לילד את הכלים לפתור את הבעיות שלו (מסכימה לחלוטין שביישנות מופרזת היא בעיה, בדיוק כמו רזון מופרז, בדיוק כמו כל מופרזות אחרת) ולא לפתור אותם באופן קבוע בעצמם. אפילו אם זה קל יותר. קוראים לזה חינוך. 1מתוקף היותם מחנכים ומעצבים את דמותו של הילד. |
|
||||
|
||||
לא כל בעיה אפשר לפתור, ובטח שלא כל פתרון הוא בהישג ידם של הורים. בעיקר משום שביישנות אינה נחשבת בעיה ''לגיטימית''. היא לא נתפסת כבעיה נפשית, שזה מה שהיא, אלא כסתם דפיקות של הבן-אדם, שהוא לא מתאמץ מספיק, שהוא מתנשא, שהוא מיזנטרופ. הורים מנסים להכריח את הילדים שלהם להפגש עם ילדים מהכיתה בשעות אחר הצהריים, למרות שהילדים הללו ביישנים וחשים חוסר נעימות קיצוני בחברת אנשים אחרים. זה לא עניין של הקניית כלים. זה לא שאין לי הבנה תיאורטית של הכללים הנהוגים באינטראקציה חברתית - זה שאני לא מסוגל ליישם את הידע הזה, משום שהתפיסה האינטואיטיבית שלי כל-כך אנטיתטית לידע הזה, שהוא מנוטרל לגמרי. בנימה אישית יותר, אציין שהתנהגותם של אנשים מסויימים בנסיבות חברתיות, לא ממש עוזרות לי מהבחינה הזו. |
|
||||
|
||||
אבל היא לא ''בעיה'' - היא תכונת אופי, כמו תוקפנות, תככנות, אטימות ועוד. |
|
||||
|
||||
בעיה, בעיה. הביישנות, פעמים רבות, מונעת מאנשים לבצע את מה שהם *רוצים* לעשות. לכן, זו בעיה. אין הבדל בין המגבלה הרגשית הזאת לבין מגבלות פיזיות מסוימות. |
|
||||
|
||||
גם אטימות חברתית, או חוסר רגישות זו בעיה.1 חוסר רגישות, פעמים רבות, גורם לאנשים לעשות דברים שהם לא מתכוונים להם.לכן, זו בעיה. אין הבדל בין המגבלה הרגשית הזאת לבין מגבלות רגשיות אחרות. 1דהההה |
|
||||
|
||||
בין דבר מה שגורם לאנשים לפעול בצורה שאצל אחרים מתפרשת אחרת ממה שהתכוונו, לבין דבר שגורם לאנשים לא לעשות משהו שהם יודעים שהם רוצים לעשות, יש הבדל מהותי. לצערי, אני לא חושב שכישורי בפרוזה יאפשרו לי לתאר לאשורם את המאבקים הפנימיים שמתחוללים בקרבי כל אימת שאני שוקל להתחיל עם בחורה, למשל - או אפילו במצבים הרבה יותר פשוטים, למשל האם להדחק במעבר הצר בין העמוד למעקה במסדרון של האוניברסיטה, או לעבור מצידו השני של העמוד ולהסתכן במגע מביך עם אנשים אחרים שחולפים שם, ומה יחשבו אנשים אם אני אעבור שם או שם ומה ומה ומה... בעיה, כאמור. |
|
||||
|
||||
כישורי שלי לא יצליחו לתאר את תשוקתי העזה לעסוק בספורט אתגרי, בכל פעם שאני צופה בטלויזיה במטפסי הרים, קופצי באנג'י, צנחנים, צוללים או שומע חויות של רוכבי אופניים, מחליקי גלגשות, גולשי גלים או משיטי סירות באגם המלאכותי שבפארק הלאומי ברמת גן אני נתקף כולי קינאה עזה. עשרות פעמים טיפסתי למגלשת המים של המימדיון אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לרדת בדרך המקובלת ונאלצתי לסבול את לעגם של עשרות הילדים שעה שירדתי חזרה במדרגות. היעדר מוחלט של עוז רוח ואומץ לב מונעים ממני לעשות דברים שאני בפירוש רוצה לעשות. עם נשים דוקא אין לי בעיה להתחיל, הבעיה שלי היא יותר בכיוון של הגמירה. |
|
||||
|
||||
נאה, אבל השאלה היא לגבי היכולת לבצע פעולות קצת יותר יומיומיות. במשחק התפקידים Ars Magica אתה נדרש לבחור עבור הדמות שלך מספר מגרעות לפי "מחירון" של כל מגרעה, שתשלים "עלות" מינימלית. פוביה מדברים נדירים (נגיד, פוביה מאנקונדות עבור אירופאי) שווה פחות נקודות-מגרעת מאשר פחד מדברים נפוצים (אבנים, נגיד). הסיבה היא ברורה. פחד שמונע ממך לעשות דברים נועזים למדי אינו מגרעה נוראית. פחד שגורם לך להמנע מלעשות דברים אלמנטריים (לצאת מהבית, למשל) הוא בעיה שיש לטפל בה. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
מה, פוביות? כן. |
|
||||
|
||||
כמו שכבר אמרתי מספיק פעמים קודם,2 יש הבדל בין ילד ביישן, לבין ילד ביישן בצורה חריגה, לבין ילד שסובל מפוביות חברתיות. אתה זוכר איך הדיון הזה התחיל? ילד שמתבייש לפנות למורה שלו. מה לזה ולהתנשאות? אני לא מכירה הרבה ילדים (לא בבית הספר היסודי לפחות) שמתנשאים על המורה שלהם, או שנחשדים בהתנשאות כזו. מה לזה ולחשש לעבור מקום ברכבת?3 1נו באמת. 2ואם לא, זה רק בגלל שזה נראה לי מובן מאליו. 3 או הדוגמא שנתת שם. ________ העלמה עפרונית, ואימייל ששוב פתח בשביתה. |
|
||||
|
||||
השאלה היא אם מדובר באמת בפוביה חברתית שהיא עניין פתולוגי וניתנת לטיפול ע''י תרופות מסוימות או שמדובר בבעיה התנהגותית ואז רק תרפיה ארוכה אצל פסיכולוג מוצלח או שבועיים של הסתובבות בנוכחותי יכולים לעזור. |
|
||||
|
||||
מתן הכותרת המפוארת "היעדר מחולט של..." הוא תירוץ מאד נוח; אדם לו יש תשוקה עזה ניחן באש, בכוח יצירה, והוא גם זה שייתן מעוף לעוז הרוח ולאומץ הלב. עלייך להכיר בעובדה פשוטה: לא בכך שנולדת חסר אומץ ובכך נושלת בחוסר הגינות משווע מכמיהותייך העיקריות, אלא בכך שחי אתה עם דימוי מוטעה שלך כאדם בעל תשוקה וחסר אומץ.. תשוקתך העזה היא אולי בלבלום את עצמך מלקפוץ מעבר לצוק. אינך קרבן של נסיבות מצערות, אלא של החלטות שעשית בינך לבין עצמך , איתן אתה מסרב להתמודד. איני מנסה להתפלפל או להתנגד לדברייך, אלא רק להראות לך שאנחנו הרבה יותר בשליטה ממה שאנחנו חושבים ושהכל בידינו. שאל את עצמך מדוע אתה יורד במדרגות במקום במגלשה.. אם היית באמת רוצה להתגלש, דבר לא היה עוצר בעדך.. זו האמת. |
|
||||
|
||||
או, לחילופין, כמה מתסכל זה לעמוד מול דלת סגורה, ולפחד לדפוק בדלת, אפילו כשאתה אמור, כי רצית לבדוק אם הפורפסור נמצא בחדר. |
|
||||
|
||||
יש הבדל, זאת הנקודה. זה שקיימת בעייה רגשית זו אל מול בעיות רגשיות אחרות, שכל אחת עומדת בפני עצמה. ודובי תיאר זאת מצויין. את לא יכולה אפילו להתקרב להבין מה עובר על בן אדם שלא יכול להתחיל עם בחורה, למשל, או לפתוח בדיון מסויים.. ולא מבין למה. שמריץ אלפי סיבות ושאלות אבל בסופו של דבר ההרצות האלה בראש עוברות,בד''כ, לאחר המעשה שלא נעשה. ואני מדבר פה על ביישנות אך זה קיים בעוד מגוון של מגבלות רגשיות. הייתי אומר פוביה מלבד שאתה לא מרגיש פחד, אלא יותר מחסום כלשהו. |
|
||||
|
||||
בסדר, אני משער שזו דרך ישירה יותר להגיד את זה.. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |