בתשובה לניצה, 17/12/02 23:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבל אני לא רוצה להתחיל דיון על אשכנזים/מזרחיים. אני רוצה לדבר על ערבים, ולזה באמת התייחסת בתחילת התגובה. נדמה לי שהתפיסה שלנו (הישראלים) את המושג "עם" היא קצת מעוותת, כנראה בגלל שתמיד נתפסנו באופן מעוות ע"י אלו שסביבנו. בשאלה שלי (שאני שמחה שהכניסה אותך לשוק) ניסיתי לרמוז לכך שתפיסת ה"עם" או ה"לאום" שלנו היא מוזרה. בתגובה הקודמת שלי (על הגורמים לעליות) ניסיתי לרמוז לכך שתפיסת הלאום שלך מבוססת על ראיה היסטורית שונה משלי. לא חייתי ב-1924 ואני לא יודעת מה באמת קרה שם, אז אני נאלצת להאמין לספרי ההיסטוריה, שמספרים לי שלא דחפים לאומיים הם שדחפו את יהודי אירופה לארץ, אלא סיבות הרבה יותר מטריאליסטיות וארציות. ההיסטוריה שלך נראית לי, אהמ, קצת משוכתבת. כנראה שגם שלי היא קצת משוכתבת (גם את ספרי ההיסטוריה כתבו אנשים בעלי עמדה ואג'נדה), ועדיין היא מספרת לי משהו על הציונות, ועל ההתאמות שעבר האתוס הציוני-לאומי בחמישים השנים מאז הקמת הארץ, כדי שלא נחשוב חו"ח שסבא וסבתא עלו לארץ כי בארה"ב בדיוק סגרו את השערים, אלא כי הם רצו לייבש ביצות. המשל היפה שתיארת יוצא מנקודת הנחה של "שייכות". שייכות ע"ס מה? התנ"ך? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1924 לא הייתה השנה היחידה בה עלו יהודים לארץ. לאורך מאה ועשרים השנים האחרונות, וגם לפני כן, עלו אנשים לארץ. ההורים שלי למשל עלו בגלל הציונות והשייכות לעם היהודי, לא הייתי צריכה לקרוא את זה בשום ספר היסטריה. הם סיפרו לי את זה בעצמם!. אין ספק שלכל מיני אנשים היו גם סיבות אחרות לעלות. אולם לא ניתן בשום אופן להכחיש את המשקל הכבד של הגשמת הזהות הלאומית בהחלטה הזו לעלות לארץ ישראל, שהתקבלה על ידי מיליוני אנשים מכל קצווי תבל ומתרבויות שונות ומשונות. לגבי המושג "עם", לפני שנדבר על העיוות שבו, בואי וספרי לי על התפיסה שלך את המושג הזה. ולגבי המשל שלי- במשל אני בוכה על המחיקה הנוראה של הזיכרון של השייכות ההדדית, שלך ושלי, שהתרחשה אצל החלק השמאלי חילוני של העם שלי. זוהי בדיוק הבעיה שאני עומדת המומה ממנה. איך יתכן שלאחר שאנו עוברים שלושת אלפים וחמש מאות שנים של הסטוריה משותפת של בניה וגלות, צרות ותלאות, יצירה והתפתחות,עליות ותהומות, תוך שאנו זוכרים יחד בקנאות, על אף המרחק הגיאוגרפי, את מקורנו המשותף ובעיקר את געגועינו המשותפים, דווקא כאשר אנו עומדים בפני ההגשמה של מושאי הגעגועים הללו, את תולה בי עיניים עגולות ושואלת אותי: בעצם מי את? מה יש לנו ביחד? אני מנסה לנער אותך ואומרת לך, היי את אחותי. תסתכלי עלי, את לא זוכרת? את לא זוכרת את הסיפורים של אמא וסבתא על ל"שנה הבאה בירושלים הבנויה"? ועל "שמע ישראל"? אבל אין שום הד! לא יודעת איך מטפלים במקרה כזה. מה שברור לי שזה לא עניין של הוכחה רציונלית שחסרה כאן. יש אמנם כאלה למכביר אולם לא נראה לי שהן תחדורנה מסך הערפל ההכרתי הזה. יש כאן בעיה פסיכולוגית. אם את מוכנה לדון על זה במישור הזה אני מוכנה לנסות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. תגובה 113482 ב. תסתכלי על עמים אחרים. על נישואים בין-גזעיים, על נישואים בין בני ארצות שונות ועמים שונים. זה נראה לי הדבר הכי בריא בעולם. הקנאות עליה את מדברת היא לאו דווקא דבר בריא. ג. את הבעיות הפסיכולוגיות שלי תני לי לפתור בעצמי. נדמה לי שקצת מיצינו את עצמנו. הבנתי את תפיסת העולם שלך (למרות שעל שאלת השייכות לא ענית, איכשהוא ניחשתי את התשובה), ואני מרגישה שאנחנו דורכות במקום. מעבירה את השרביט הלאה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההיסטוריה המשותפת שלך ושלי היא נתון שאינו חסר חשיבות בעיני. בניגוד לנגה, אני כן רואה בחיוב את שמירת הקיום והייחוד של העם היהודי, ואני לא הייתי שמח במיוחד אם בני היה מתחתן בנישואי תערובת. אלא מאי? מאז זכינו לעצמאות מדינית הפרשנות שלך ושלי להשלכות העבר המשותף על ההווה והעתיד הן כל-כך רחוקות, כל-כך מנוגדות, כל-כך שהן מטשטשות את המשותף ומדגישות את השונה. רעיונית אני לא מרגיש הרבה יותר קרוב אלייך מאשר אל עזמי בשארה, ומהרבה בחינות הדעות שלך מרגיזות אותי יותר, בדיוק בגלל אותו עבר (וההווה) משותף. אני הייתי רוצה לקחת ממנו את חזון הנביאים ואת הגישה המוסרית המתקדמת לזמנה, ואנשים כמוך, עם ההדגשים על האלמנטים הלאומניים-מיסטיים-טכסיים, גורמים לי להרגיש ניכור כלפי אותה היסטוריה, כמעט עד לרמה של "אל יהי חלקי עמכם". די קל לי להבין למה אנשים טובים החליטו שאין ברצונם להמשיך להימנות עם בני העם הזה, שהפכו את ה"אתה בחרתנו" מאמירה שעיקרה חובות מוסריות שמוטלות עלינו לאמירה שמעניקה זכויות גזעניות ומצדיקה גזל מאחרים. במקום להיות אור לגויים אנחנו מתנהגים כחשוכים שבהם, במקום להיות חממה ליצירת שפינוזות ופרוידים ואיינשטיינים אנחנו מגדלים דרוקמנים ואבינרים וכהנא (סליחה. שום דבר אישי) ונוער גבעות. אז זה מה שקרה ל"געגועינו המשותפים": הם נרמסו יחד עם הירקות בשוק של חברון. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |