 |
התעמקתי גם התעמקתי ביצירתו של ואגנר, את טבעת הניבלונגים שמעתי במלואה (עם כתוביות באנגלית) פעמיים בביצועים שונים, קראתי עליה מספר מאמרים וכן חלק מהמיתוסים עליהם היא מבוססת וכמובן את התמליל שלה.
כמו כן שמעתי אופרות נוספות שלו וקראתי עליהן.
מסקנות?
צריך אורך נשימה ונכונות להכנס לסיפור שהוא בכמה רמות מעל מוצרי הצריכה התרבותיים המקובלים בימינו. זאת לא יצירה קלה להבנה ואין בה הנחות לקהל הרחב. היא מיועדת בראש ובראשונה לאנשים מסוגו של ואגנר - כלומר מעריצים של ואגנר. (במאמר מוסגר נציין, שעל ואגנר ועל אישתו קוזימה לבית ליסט, נאמר שהיה להם דבר אחד במשותף, שניהם העריצו את ואגנר.) לקהל הרחב צפויה חוויה הדומה לקריאה רצופה של כל כתבי שיקספיר, כבד, ארוך ובשלב מסוים נראה שהבנו את העקרון - שוב מלך שבניו/בנותיו/אביריו/שכניו קושרים תחתיו והוא ממשיך לבטוח בהם, הוא נבגד, הוא זוכה לעזרתו של מי שלא הוערך על ידיו, הוא מת.
כבר ציין רוסיני, המלחין האיטלקי בן דורו של ואגנר, שבמוזיקה של ואגנר יש רגעים מופלאים ורבעי שעות ארוכים ומשעממים.
אז מה גזר הדין? אני מסכים עם דבריו של סמואל קלמנס (הוא מארק טווין):
"המוזיקה של ואגנר אינה גרועה כפי שהיא נשמעת."
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש