 |
נראה לי שאתה מסכים איתי שהנקודה החשובה היא לשמור על כבודו של המורה בעיני התלמיד, על אף שהוא טועה. איך לעשות זאת- האם להסביר לו שאפשר לטעות לפעמים, או לומר שיתכן והתלמיד לא הבין את המורה או עוד אפשרויות, זה כבר שייך לשיקול הדעת המתאים ספציפית לאירוע. בשביל אחותי שהיתה סוערת ובקורתית ואימי ידעה שהיא מסוגלת לפתוח מסע צלב נגד המורה שטעתה, הרי שתגובתה של אימי התאימה כדי למזער את הנזק.
כניעה לסמכות היא ודאי עניין של אישיות וביטחון בשיקול הדעת העצמי- את זה הילד מקבל רק אם הוא מעריך את המורה/הורה שלו ואז מקבל ממנו חיזוק חיובי, ואישור ליכולתו. אם הילד לא מעריך את מוריו או הוריו הרי בתוכו, הוא לא יאמין להם, ודעתם לא תהיה משמעותית בעיניו. זה ההבדל בין לקבל מחמאה ממישהו שאתה מעריך, לבין לקבל הערכה ממישהו שאתה מזלזל בו.
לגבי כיבוד אנשים, האמירה שלך לא מובנת לי. מה זה הכרה פנימית שאינה תלויה בחינוך? ולמה כיבוד אנשים תלוי בזה דווקא?
מה שאני יודעת מנסיוני כבת וכאם הוא שאין צורך בחיזוק יומיומי של תחושת התמיכה והשייכות ביני ובין הורי, וביני ובין ילדי. זה מעין "ברור מאליו". אני לא חשה שאני צריכה לאשר את התמיכה שלי בילדי בכל המצוקות הבאות עליהם, אלא ההתייחסות שלי מנסה להיות עניינית לנושא. האהבה והתמיכה היא בסיס מובן מאליו.
דווקא על בסיס השייכות הקיומית והראשונית הזאת יכולה להגיע הביקורת האמיתית והטובה ביותר, שמתקבלת בצורה ה"נקיה" ביותר. את ההערות הטובות (והקשות) ביותר, שבאמת גרמו לשינויים בהתנהגותי, קבלתי מאמא שלי...
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש