![](/img/cornr_br.png) |
כשבוע לאחר פרוץ מלחמת עצמאות הפלסטינית התפרסם טור מעניין במיוחד של אביב לביא בעיתון "הארץ" (כתב ופובליציסט אינטילגנטי, מקורי ונטול-פניות. חריג בנוף המקומי, למרבה הצער). לביא עוסק בביקורת התקשורת הישראלית גם בימים כתיקונם אך בטור המדובר הוא דיווח על תופעה שעונה בדיוק על שאלתך. העיתונאים הישראלים, צלמים ככתבים, מדווחים ומצלמים את האירועים מאחורי גבם של החיילים הישראלים. הם אינם נכנסים אל תוך מחנה המפגינים הפלסטינים אלא עומדים מולם. לביא בחר להצביע על כך שאופן דיווח זה יוצר אפקט של המון מתלהם ומפחיד, כאשר החיילים המופיעים בתמונות מצטיירים כבודדים, פזורים ובלתי-מאורגנים. כמובן שלגבי החיילים, לפחות, זה אינו המצב. אולם, אפקט נוסף הוא שהתמונות של הפלסטינים נוטות להתרכז בהמון המפגינים, שכן הם חשופים, מרוכזים ורבים יותר בעוד היורים מוסתרים היטב. כמובן שאין זה מונע דיווח בעל-פה (חוזר ונשנה) על יריות מן הצד הפלסטיני. בתקשורת העולמית, לעומת זאת, ראיתי פעמים רבות צילומים של פלסטינים יורים, שוטרים ואזרחים. כפי שהעיר ערן בילינסקי (וחשוב מאוד לחזור על כך בכל הזדמנות), כוחות הביטחון הישראליים משתמשים בכדורי מתכת מצופים שכבה דקה של גומי, שהם מסוכנים וקטלניים כמעט כמו כדוריים "חיים". ירי באש בכדורים רגילים נעשה גם כן כלפי מפגינים ערבים, לא רק בשטחים אלא גם בישראל. ירי דומה לא נעשה כלפי יהודים, בשום מקרה, לא הפעם ולא בעבר. רבים מ"מיידי האבנים" האימתניים כלפיהם נורית התחמושת הרגילה וזאת מצופת הגומי הם בסך-הכל ילדים חלושים סביב גיל 10, שהאבנים שהם זורקים גם ככה לא מגיעות לחיילים. גם את זה חשוב לדעת. גם את זה לא טורחים להדגיש בתקשורת. הישראלית או העולמית.
|
![](/img/cornr_bl.png) |