|
||||
|
||||
טל, לפני כמה ימים התדיינת עם נגה בנושא נימוסין, הליכות ופרוטוקולים שונים להתנהגות בחברה. (ראה תגובה 110991 והלאה). במאמר שלך השתמשת כמה וכמה פעמים בתואר "ביצה" לתאר את התחושה שלך שכותבי סיפורי המד"ב מהווים במידה מסוימת חוג סגור. השימוש החוזר והנשנה במושג הזה צרם לי, בנוסף לעובדה שאתה מכיר אישית חלק מהכותבים ונמנה עם חוג מכריהם של עורכים מדבי"ם. האם לדעתך השימוש החופשי ב"ביצה" מראה שהקנקן לפעמים יכול לקבוע את טעם הקפה, ושיש פרוטוקולים שונים (ושאפשר לדרג אותם) להתבטאות פובמית ואפילו פרטית? הרי יש מספיק חלופות "גבוהות", דקות או סתם שמות נרדפים, כמו חוג סגור, יודעי ח"ן, מדמנה (סתם לשם גיוון), קליקה ועוד. ברור שאי אפשר לעשות השוואות כוללניות מהדוגמא הקטנה הזו, אבל האם זה מראה על סף רגישות שונה* לרמת האגרסיה, שיש לחברות שונות? *כתבתי "שונה" להדגים שיטה של דיבור מוקטן (אנדרסטייטמנט) שפחות מקובל בשיח בין ישראלים (ע"ע עוצמת טפיחות השכם ומשמעותם בחברות שונות), למרות שדיבור כזה לא מאבד את עוקצו (בתנאי כמובן שכולם משתמשים בו פחות אות יותר). |
|
||||
|
||||
מה קרה שכולם מתקטננים על טל היום? "הביצה הישראלית" הוא כינוי מוכר, נפוץ, ובלתי מעליב בעליל. כך "ביצת האינטרנט הישראלי" (וזכור לטוב המגזין "מוניטור" שהלוגו שלו היה צפרדע - מלך הביצה), וכך גם "ביצת המד"ב הישראלי", "ביצת הפוליטיקה הישראלית" וכל תחום אחר של עיסוק פרובינציאלי ישראלי. חיים קשים. |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
מעבר להערתו של דובי, לפיה לא מדובר בעלבון אלא במינוח מקובל, הרי שהיו שתי סיבות לשימוש ב"ביצה", דווקא: ראשית, האסוציאציות הנלוות. צר לי, אך אף אחד מהביטויים החליפייים שהצגת לא נותן את תחושת ה"דביקות" שכיוונתי אליה (למעט כמובן "מדמנה", שאינה אלא מילה נרדפת ל"ביצה"). ושנית, העובדה שאני עצמי, במידה מסוימת, נמצא עמוק בתוך ביצה זו. חלק מהסיפורים הכרתי עוד לפני שקראתי את החוברות, הבדיחות הפנימיות היו מצוינות לדעתי, וניסיון למנות את מספר המשתתפים שאני מכיר (אישית או דרך הרשת) היה גורם ל"גילוי הנאות" שבראש המאמר להיות ארוך פי כמה. האם זוהי עדות אנקדוטלית ל"חיספוס הצברי"? אינני בטוח כלל וכלל. |
|
||||
|
||||
האם אני היחיד בו מעלה המלה "מדמנה", ברגע השמעתה, חזיון רב עוצמה של ד"ר דוליטל, על סוסו וכרעיו וביתו וחזיריו? |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
את השיר *הזה*, תבוא עליו הברכה! |
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
שני אירועים דומים שמדגימים צורות שונות של התמודדות עם פוליטיקאים שמשמיעים הערות , אההמ, שנויות במחלוקת. מנהיג סיעת הרוב הרפובלוקנית בסנט, טרנט לוט, אמר, במסיבה לכבוד יום הולדתו המאה של הסנטור הרפובליקאי סטורם טורמונד, שמצבו של העם האמריקאי היה טוב יותר לו טורמונד היה נבחר לנשיא ב 1948. טורמונד רץ אז לנשיאות על מצע מפלה, סגררטיבי. ההערה הזו התחילה לגלגל כדור שלג של תגובות נגד ציבוריות ופוליטיות נזעמות. לוט התנצל, אבל המפלגה הרפובליקנית, כולל הסנטור הבכיר דון ניקלס, מעדיפים שלוט יוחלף. השר בניזרי הוזהר על ידי יו"ר ועדת הבחירות על הערה בה הוא אמר שהוא מתכוון להעדיף מינויים של ספרדים על פני אשכנזים. ההערה באה בעקבות עתירה משפטית. במערכת אחת, הויכוח מתנהל במסגרת משפטית ובשניה במסגרת פוליטית-ציבורית. (בלי לדון בכלל אצל מי הטיפול בבעיה יניב תוצאות כלשהן...) |
|
||||
|
||||
במערכת אחת האמירה הייתה בעלת גוון גזעני ובעייתית מבחינה ציבורית, בעוד שבמערכת השניה האמירה הייתה בעלת גוון פלילי ובעייתית מבחינה משפטית. הטיפול בהתאם. רוצה לראות אמירה שטופלה בכלי הלא נכון? חד"ש-תע"ל הוציאו פוסטר שבו מצוטטת אמירתו של הרב עובדיה כי "הערבים הם נחשים" ומצורפת תמונה של עובדיה מחטט באף. ש"ס פנתה לועדת הבחירות בטענה שמדובר בלשון הרע, הסתה, פגיעה ברגשות הציבור ועוד כמה דברים שהיועץ המשפטי שלהם אמר להם שעשויים להשמע טוב. אני מקווה שהוועדה תשלח אותם לאלף עזאזלים, אבל עצם הפנייה היא בעייתית. לא שזה מפתיע בעימות בין קבוצות קוטביות כל-כך. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |