בתשובה לג. שמעון, 05/12/02 23:50
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני גם לא מסכים עם כך ששרון מילא בהצלחה תפקיד של "קיר ברזל". כפי שאני רואה את הדברים, כמעט כל מהלך הדברים בתקופה האחרונה נקבע על מדשאות הבית הלבן ברגע שבו לחץ רבין את ידו של ערפאת. זה היה הרגע שבו הופלה קובית הדומינו הראשונה, וכדי לעצור את ריצת הנפילה הייתה דרושה שבירת כללים מוחלטת שלה הציבור לא היה מוכן, ולא היה יכול להצמיח מתוכו מנהיג שיעז לעשות זאת. היו סימנים רבים לכך שאחרי סיום מימוש הסכמי הביניים לא יושג שלום, והמשמעות החד משמעית הייתה שתפרוץ אלימות, כי מבחינת הפלשתינים הקפאת המצב ההוא הייתה כניעה, והם ראו בהסכמי אוסלו רק שלב קטן במאבק ארוך. בעצם כל מה שקרה אחרי כשלון פסגת קמפ דויד היה יכול להיצפות מראש, ואני אכן כתבתי בתחילת תקופת האלימות בימי ברק תגובה 12860 שסביר שיגיעו גם פיגועי התאבדות, ובסופו של דבר לא תהיה ברירה ויהיה צורך להיכנס לערים הפלשתיניות. תאר לך שביילין היה ראש ממשלה. את מה שהוא ושריד היו מוכנים להציע לפלשתינים ראינו בפסגת טאבה. הפלשתינים לא הסתפקו בכך. הם רצו שכל פליטי 48 יחזרו לבתיהם. ערפאת דיבר על כך בפרוש יותר מפעם אחת, אך רוב הציבור הדחיק את הדברים האלה, ורצה להאמין שלא נאמרו ברצינות. לכן גם ביילין או שריד לו עמדו בראשנו היו בעל כורחם מפעילים "קיר ברזל". הרי פרס שהיה בתקופה ההיא חלק מהם אמר ברגע של אמת, שאנו נמצאים בערים הפלשתיניות בעל כורחנו. בסופו של דבר המהלך הזה היה על דעתו. מה שראינו אצל שרון הוא כל מיני ניסיונות להיאחז בשטויות "מדיניות", היו בתקופתו "הבלגות", פעם אחת גם הצהרה על הסכמה למו"מ תחת אש, אחר כך כניסה ויציאה מהערים ורק בסופו של דבר כניסה והישארות. כל מנהיג יהודי, גם ביילין פרס ושריד היו נוהגים בדיוק כך, אולי מבחינת לוח זמנים בהפרשים של מספר שבועות בודד לאחר מספר קורבנות גדול יותר, אך אי אפשר היה להשאיר כך את המצב. בסך הכל הם היו בתפקיד של קוביות דומינו שתפקידן ליפול. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |