בתשובה לדובי קננגיסר, 18/10/00 13:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
'אחרת, איך נתפקד? ' לכאורה, תגובה ריאליסטית הבאה בתגובה להבעת שאיפה אוטופית של אחר - מעין 'אין ברירה' קולקטיבי. בפועל, תגובה המעלה אסוסיאציה של צקצוק שפתיים, הרמת גבות (ואולי גם כפות הידיים) המביעה הרבה יותר צדקנות וויתור על האופציה לשנות מאשר ריאליזם. קל לטעון שאין דרך אחרת, ואף הכותבת לא התכוונה שניתן וכדאי לוותר ברגע זה על כל קיטלוג באשר הוא (תקני אותי אם אני טועה). המאמר אינו מתיימר לחידוש אינטלקטואלי מדהים או הערה שלא חשבנו עליה. הוא מתכוון (לעניות דעתי) להארה - הארת מחשבה שכולנו חשבנו (אני מקווה) דרך הרגש והדגשת הבעייתיות, ובכך כוחו. הביקורות על כך ש 'הכל מוכר' אולי נכונות, אך מפספסות את העיקר - המטרה היא שינוי ההתנהגות (גם ביני לבין עצמי) ולא פיתוח מחשבה חדשה. ועל מנת לשנות התנהגות יש צורך לפעמים לחזור על המוכר בדרכים חדשות שידגישו את חשיבות השינוי. לומר שאין ברירה אחרת, הוא ויתור על המוטיבציה לשנות, על הנסיון להשתפר. נכון, אין ברירה אלא להיזקק לקיטלוג לפעמים - אך זה לא אומר שכל פעם שעושים זאת, זה אכן מוצדק. שימוש ב'מנטרה' של 'אין ברירה אחרת' רק מאפשר לא לשנות דבר ולהישאר צודק. ובנימה אישית, איני מאשים דווקא את דובי בכונה רעה או עיוורון ליכולתו לשנות, אלא משתשמש דווקא בתגובתו בגלל שהיא עשירה יחסית לחלק מהקודמות, ולכן הניגוד בין החשיבה מאחריה לבין השימוש 'הסיסמתי' בולט במיוחד. כאן (בניגוד לדעתי על רוב המקרים)- דווקא הסמנטיקה כן חשובה. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |