בתשובה לליאור גולגר, 25/11/02 23:54
 |
|
 |
||
|
||||
 |
וגם לא שועשעתי, כי זה טקסט דמגוגי במידה לא נעימה. טקסט מיתמם ומלא זלזול במנהגם של אחרים. ומילא היה זה מנהג פוגע או משפיל, שאז היה מותר לזלזל. ולפני שאתם קופצים עם ההקבלות, אני מוכנה לחלק לימונדה לחבר'ה שיילכו לצחוק על מבקרי המוזיאון. מזמן לא יצא לי לבקר שם, ואומרים שיש פיקאסו נורא נחמד. __________ ברקת, מאמצת מנהגים של אחרים, שאף אחד לא זוכר איך התחילו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מעיון זריז בתגובותיי לאורך האייל הקורא, ניתן לראות בבירור שאני לא מזוללי הדתיים לארוחת הבוקר. להיפך. אני תמיד מוצא את עצמי מתפקד על תקן מליץ היושר של הדתיים והחרדים. אין בליבי נגד הדת היהודית, שהרי היא תבנית נוף מולדתי. היא מי שאני. בין אם ארצה או לא ארצה. ואני רוצה. לכן לא היתה כאן כוונה לזלזל במסורת ישראל אלא רק כוונה לנסות ולומר משהו על מנהג קטן, ומשם על מנהגים בכלל. מדוע, אם כן, לא דיברתי על מנהגים "חילוניים" ונטפלתי דווקא לזה הדתי? ראשית, דווקא בגלל חיבתי העזה לנושאים הללו. שנית, התגובה של מבצעי אותם מנהגים. להיות דתי פרושו להיות קשור בעבותות של ברזל אל ההיסטוריה של הדת. כמעט ואין קטגוריות חדשות. מכיוון שאתה חייב להיות קשור לעבר, אתה כמעט תמיד מרחיב קטגוריות קיימות. מנהג, לכן, חייב להיות קשור לעבר ולא יכול להיות מנותק כך סתם במרחבי ההווה. מניפי הזרת מניחים שיש סיבה גם אם הם עצמם לא יודעים אותה. הסיבה, כמובן, לא תתכן שתהיה אקראית. אחרת היא מנותקת מהעבר. לרבנים עצמם יש תפקיד מיוחד בכל הסיפור. מאחר והם אוצרי הידע, עליהם מוטלת החובה לספק סיבות ורצוי שיהיה בהם מן ההגיון. אי ניפוק סיבה, משמע ערעור על אוצר הידע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או.קיי, כנראה שלא קראתי נכון. בדיעבד יכול להיות שהמשפטים האחרונים (שנקראים כאילו הוספו בנשימה אחת), נראו לי כמרמזים על זלזול מסוים. אבל טוב, מקבלת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה זלזול? אני כלל לא בטוחה שזו המילה המתאימה, הוא הרבה יותר הומוריסטי ומשעשע מאשר מזלזל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |