 |
ודאי שלגיטימי לנסות לשכנע אנשים. אפילו תעמולה נחשבת בעיני לגיטימית. אני גם מאמינה שאנשים ואפילו עמים יכולים לשנות את גישתם. לנסות לשנות דעה של אדם תוך העברת מסרים אידאולוגים זה כיבוד האדם.
אבל המדינה שלנו, לפחות בזמן האחרון, כלל לא מנסה לדבר עם הפלשתינים על אידאולוגיה וצדק. אלא רק לעשות סחר מכר: "שטחים תמורת שלום". אנו, משום מה, מצפים שהם יפסיקו את המאבק שלהם לצדק- לפי ראות עיניהם- לא משום ששכנענו אותם, ולא משום שאין להם ברירה (כי אנחנו חזקים מהם, שלזה, יש להם אפילו הצדקה דתית), אלא משום שאנו מוסרים להם חלק מהשטחים שהם חושבים שמגיעים להם. זה נשמע יותר כמו שיחוד מאשר שיכנוע, וזה זילזול בהם כבני אדם. כאילו אנו גנב המציע לנגנב להתחלק בשלל כדי למנוע ממנו תלונה במשטרה על הגנבה (או כדי להמנע מיסורי מצפון). הנגנב, מה לעשות, חולם על קבלת כל השלל בחזרה. ולפיכך מוכן אמנם לקבל את מה שמציעים לו לעת עתה, אולם לא מסכים לחתום על מסמך המאשר שאין לו תביעות נוספות. (סצנת ערפאת ברק).
אני חוזרת על מה שאמרתי בתחילה- אנו חשים כגנב הזקוק לחתימת הויתור הזאת, על מנת לחוש חופשי מיסורי מצפון על כך שחלק מהגנבה נשאר אצלו. אילולי היינו בסתר ליבנו מקבלים את מעשי הטרור המופנים כלפינו כצודקים (אפילו אם אנו מזדעזעים מהזוועה שבהם), היינו יכולים לנתק בין המלחמה שלנו בפלשתינים שמטרתה להבטיח את שלום אזרחינו, ובין הזכות שלהם להגדרה עצמית. כי בסדר עדיפויות של כל ציבור נורמלי, ביטחון אזרחיו נמצא הרבה מעל הזכויות של השכנים.
(כל הנאמר כאן בלשון רבים הוא "אנו המדינה", אני באופן אישי, חשה אחרת לחלוטין).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש