בתשובה להקריבו המקוטב, 24/11/02 10:08
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עשית לעצמך עבודה קלה.... אני מתאמצת לנסח ולדייק ולהגדיר את מה בדיוק אני חושבת, ואתה נותן הפניה במקום לסכם לתמצת ולהביא לי את זה מעוכל וערוך.... אקרא בהזדמנות קרובה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נו באמת שמחתי שהדיון פה משיק לסוגיות נכבדות ומתעלה לרגע אל מעבר לפוליטי המידי. ואגב בתגובה 108922 אין נסיון לרדת אל "מהותם" הפנימית של הערבים אל האמת שמניעה אותם (נסיון בלתי מתפשר להכחיד את הישות היהודית באזור פה) לאור תגובה 107989 האם ניתן להבין שבשל הפילטרים המובנים בנו, יש לנו אפשרות לתפוס מימדים אחדים ממהותו של האחר למול מימדים אחרים שאותם לא נוכל להבין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כפי שאמרתי אני לא פוסט מודרניסטית. ההבדל העיקרי לדעתי, בין הגישה שלי לגישה שלהם, היא בכך שאני מאמינה שיש מקום לשיפוט מוסרי. מה שבכל אופן מתאים לגישה שלהם הוא שאני לא מחייבת את כל העולם לקבל את דעתי לגבי השיפוט המוסרי שלי במובן זה, שזה לא חיוני לתחושת הצדק שלי, שהאחר יסכים ל''טוב'' ול''צדק'' שלי. אני מרגישה שלמה אתו גם ללא הסכמה של האחר. חוסר היכולת להכנס באופן אמיתי לעורו של האחר אינה מונעת את האפשרות להבין את מניעיו ומטרותיו- דרך העיניים שלי, וכן גם לשפוט אותו מבחינה מוסרית לפי הקריטריונים שלי. כלומר בדוגמא שהבאת- בכל קריטריון אותו אני מסוגלת לראות, המטרה היסודית של הערבים היא להעלים מכאן את ישותינו הלאומית. אין לי כל יכולת לראות את ה''צדק'' שלהם בנפרד מהקונטקסט של העיניים שלי. לפיכך כל מה שאראה בהם כ''צודק'' יצטרך לקבל מענה, למה בכל אופן איני משנה את דעתי לדעתם. זה לא יכול להיות שאשאר עם התחושה שאני צודקת וגם הם צודקים בלי להביא את זה להכרעה ביני לביני. לפיכך אני לא קונה אידאולוגיה הרואה את הצדק של היריב- אין לה מענה לו, ועדיין מתיימרת לייצג צדק משלה. לדעתי יש כאן כשל כלשהו. בשל הפילטרים המובנים בנו אנו לא יכולים להתיימר להבין את השני בצורה אובייקטיבית, אלא רק בכפוף לפילטרים שלנו. אנו לא מסוגלים גם לתפוס מה אנו לא מבינים בשני בגלל הפילטרים שלנו. זה כמו שאנו לא מסוגלים לראות את הכתם העוור המצוי ברישתית שלנו כי אין שם נוירונים לראות את החושך. בקיצור, המגבלות שלנו אינן מאפשרות לנו לראות את המגבלות שלנו... אנו יודעים עליהן באופן תיאורתי. לכן כל מי שמתיימר לראות את השני במבט המשוחרר ממגבלותיו הסובייקטיביות, נראה לי מגוחך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על בסיס מה מתבסס השפוט המוסרי שלך ,בעולם שלא ניתן לתפוס בו את המציאות אלא בעין המסתכל. על המוסר הפרטי שלך, על הצדק הפרטי שלך, את שוב מגיעה דרך הדלת האחורית הצדדית או הקידמית לעולם שבו הכוח הוא הפרמטר שמשליט צדק ומוסר ומה לא. שהרי אין כל דרך לשפוט בין הצדק שלך לצדק של האחר בין המוסר שלך למוסר של האחר. מה ההבדל בינך לבין מי שטוען לרלטיביזים מוסרי מוחלט או שהמוסר הוא המצאה של החלשים או החזקים? ושאלה מעט פרובקטיבית ברשותך והיה והחלטתי שלצורך קיומי הלאומי אין עלי שום מגבלות והגדר פרוצה לכל המעשים (שיעשו או שלא יעשו) אני צודק ומוסרי כי זוהי תפיסתי וזהו מוסרי וצדקי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמנם נכון, השיפוט המוסרי שלי מתבסס על המוסר כפי שאני רואה אותו, והצדק כפי שאני רואה אותו. (אני לא משתמשת במילים "פרטי שלי" א. משום שהוא לא שלי פרטי וב. לדעתי הוא נכון לגבי כולם.) אין אפשרות בעולם לשיפוט מוסרי אחר. כל אדם יכול לשפוט לפי הצדק כפי ש*הוא* רואה אותו. לחילופין אפשר להחליט שאין כלל שיפוט מוסרי, וזה כבר סיפור אחר. מבחינתי, אין כל צורך לשפוט *באופן אובייקיטבי* בין הצדק שלי ובין הצדק של מישהו אחר. לגבי, *אני* השופט של מה צודק מבחינתי, אם יש טענה של מישהו אחר לצדק, הרי אני מתייחסת לכך, ואז, או מחליטה לשנות את דעתי לדעת האחר, או נשארת בדעתי. הנקודה היסודית בגישה מוסרית היא שהיא מחייבת את האדם כלפי עצמו. אם לאדם יש עקרונות מוסריים כלשהם, הוא צריך לעמוד בהם ללא סתירה משמעותית בתוכם. ההבדל ביני ובין הרלטיביסטים הוא שאני לא יוצאת מתוך עצמי. מבחינתי, התנהגות שנוגדת את עקרונות המוסר שלי אינה מוסרית, על אף שהמחזיק בהתנהגות זאת חושב אותה למוסרית. נניח לדוגמא, המנהג האסקימוסי לשלוח את הזקנים לקפוא בשלג, לא נחשב אצלי למוסרי, על אף שמבחינתם הוא נורמלי ומוסרי. כדי להחליט כך, אין לי צורך ב"קריטריון על" שיסביר *להם* למה הגישה שלי יותר מוסרית משלהם, אני לא מאמינה שבאמת יש קריטריונים כאלה שיתקבלו ללא עוררין על דעת כולם. לי מספיק ש*אני* מבינה למה אין זה מוסרי לעשות זאת. לגבי השאלה שלך, (מה פרובוקטיבי בה?) תפישה מוסרית אינה החלטה של כדאיות של מצב מסוים, אלא משהו יסודי הרבה יותר. אם בתוך התפישה המוסרית המסויימת, הקיום הלאומי מצוי מעל ערכים אחרים, כפי שהוא ביהדות למשל, סביר שאפשר יהיה לעשות דברים רבים כדי לשמור עליו. בדומה לקיום הפיזי- כאשר יש איום על חיי האדם, הרי גם לפי רוב התפישות המוסריות שאני מכירה, מותר לעשות דברים רבים שבדרך כלל לא היו מותרים. למעשה לפי התפישה היהודית מותר לעשות הכל חוץ משלושה דברים- שפיכות דמים גילוי עריות ועבודה זרה. כמובן שבכל התנהגות ספציפית צריך לבחון האם היא באמת נחוצה על מנת להציל את הקיום הלאומי. והאם אין דרך אחרת, טובה יותר ממנה וכו', אבל ללא ספק המשפט האחרון שלך: "אני צודק ומוסרי כי זוהי תפיסתי וזהו מוסרי וצדקי?" נכון. אם אני מבינה נכון, השאלה הנסתרת שלך היא למה שאנשים לא ימציאו לעצמם מוסר אד הוק, שיסתדר להם עם מטרותיהם המיידיות, ואז יחשבו למוסריים בעיני עצמם? ובכן, זה בודאי קורה הרבה... העניין הוא שכל המוסריות היא מחוייבות של האדם כלפי מצפונו. אם הוא עושה כך, וממציא מוסריות לצרכי אינטרסים מיידים, הוא משקר לעצמו. אי אפשר לחייב מישהו להיות מצפוני ולא לשקר לעצמו, אולם אם אדם מתיימר להיות מצפוני, ולדעתך הוא מכופף את ערכי המוסר *שלו*, כדי להתאימם לאינטרסים העכשוויים שלו, אפשר לנסות לשכנע אותו שהוא טועה, בכך שתצביע על חוסר הקוהרנטיות בהתנהגות שלו. אין שום טעם לנסות לשכנע אדם שהוא לא מוסרי לפי קריטריונים שאינם שלו. זה כמו שאני אנסה לשכנע אדם חילוני שהוא לא מוסרי בזה שהוא מחלל שבת. אולם אני אוכל לשכנע אדם חילוני שהוא לא מוסרי אם אראה לו שהוא גונב, כי זה חלק מהצווים המוסריים שהוא מקבל (לפחות רוב אלא שאני מכירה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רוצה להפריע, אבל אני לא מצליח להבין מההודעה שלך מה פירוש "מצפונו". חוץ מזה, מצד אחד "התנהגות שנוגדת את עקרונות המוסר שלי אינה מוסרית, על אף שהמחזיק בהתנהגות זאת חושב אותה למוסרית", ומצד שני "שכל המוסריות היא מחוייבות של האדם כלפי מצפונו", לא נשמע כמו רלטיוויזם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(אם יורשה לי לעזור לניצה) הצד הראשון כשלעצמו בוודאי אינו רלטיוויזם (רלטיוויזם אומר שאינך יכול לשפוט מוסרית אדם אחר, שלדעתו הוא מוסרי. ניצה שופטת אותו למרות שלדעתו הוא מוסרי). ביחד עם הצד השני יש כאן אולי רלטיוויזם, כדבריך; אבל תיקון קטן שאני חושב שהוא ברוחה של ניצה, וימנע רלטיוויזם, יהיה שמחויבות של האדם כלפי מצפונו1 היא תנאי הכרחי למוסריות2, אבל לא מספיק. 1בהנחה שאנחנו מבינים מה זה "מצפון", שזו שאלתך הראשונה; לצורך העניין, נניח שמצפון הוא הצד הרגשי-חוויתי של המוסר. 2ואם לדקדק עוד יותר, הוא גם לא חייב להיות תנאי הכרחי, אלא רק תנאי מסייע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ממש ברור לי הקשר בין מצפון ומוסר ומדוע מחויבותו של האדם כלפי מצפונו ההוא תנאי הכרחי למוסריותו? המלט רואה את דודו הורג את אביו ונושא את אמו לאישה ,נקמתו תביא למרחץ דמים, למות כל הסובב אותו כולל עצמו ולנפילת הממלכה, מעשיו הם מצפוניים או מוסריים? בעצם במרכזה של כל טרגדיה יונית יעמוד הניגוד הטרגי שבין מצפון אישי ומוסר חברתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצבך טוב: לי לא ברור שום דבר במוסר. רק ניסיתי ללכת קצת עם הכיוון של ניצה, כפי שאני מבין אותו, בתשובה לקושיות של יהונתן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאוד מסופק אם מצבי טוב | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בודאי שיורשה לך לעזור. אבל אני לא בטוח שהדברים שאתה אומר משקפים את דעתה של ניצה. אחרי הכל, יש הבדל בין לכתוב "שכל המוסריות היא מחוייבות של האדם כלפי מצפונו" לבין להגדיר מצפון כתנאי מסייע בלבד. נראה לי שיש בעיה בהגדרת המצפון (רק) כצד הרגשי-חוויתי של המוסר, וזה היה הדבר הבא שהתכוונתי לשאול את ניצה: האם היא תמיד מרגישה שהחיים ע"פ חוקי הדת היהודית תואמים את המצפון (האנושי) שלה. (אגב, לא שזה עקרוני, אבל נדמה לי שרלטיוויזם אומר שכללי המוסר הנהוגים בחברה שבה אדם חי הם כללי המוסר הנכונים. ז"א השיפוט הוא לא לפי האדם אלא לפי הכללים בחברה, להבדיל מסובייקטיביזם. וכן, גם אני התבלבלתי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה לירדן ניר. לדעתי המצפון הוא הנטייה (הצורך?) של האדם לעשות את ה"טוב". (אני לא נכנסת כרגע להגדרה של ה"טוב".) הכוונה שלי במשפט "כל המוסריות היא מחוייבות של אדם כלפי מצפונו" היא בהקשר של המצאת מוסר אד הוק. אולי נכון יותר היה לומר: כל המוסריות של האדם *מבוססת* על מחוייבות של אדם למצפונו. אני חושבת שירדן ניר הבין נכון, שתחושה של מחויבות לעשית ה"טוב" היא תנאי הכרחי להתנהגות מוסרית, גם בהסתכלות סובייקטיבית. אדם השלם עם מצפונו לא יחשב בהכרח מוסרי ופועל נכון, בקריטריונים שלי. אולם ללא ספק, אני אכבד יותר אדם השלם עם מצפונו מאשר אדם שמתנהג בניגוד למערכת המוסרית שלו. לגבי השאלה שלך האם החיים על פי חוקי הדת תואמים את המצפון האנושי שלי- יש לי בעיה עם השאלה, לא כל כך מובן לי מה אתה מתכוון כשאתה אומר "המצפון האנושי שלי". מבחינתי ה"טוב" הוא חוקי היהדות. כאשר איני מקיימת אותם-יש לי בעיה עם המצפון שלי. (לעיתים אני לא מקיימת את הכל, אולם זה בגלל חולשה שלי). השאלה שלך היא האם אין דילמות מוסריות ביהדות? יש ויש. האם אין דילמות מוסריות לכל אדם בכל מערכת מוסרית? יש ויש. השאלה היא מהו המנגנון של הפתרון של הדילמות האלה. אצל מי שהמערכת המוסרית היא אינטואיטיבית, ההכרעה בדילמות אלו היא בדרך כלל עניין ריגשי של נטיית הלב במערך נתונים מסויים. בעוד שאצלי השיקולים יהיו מבוססים על העקרונות המוגדרים בדת היהודית, ובדרך כלל זה יהיה מלווה ביעוץ של אדם שחי ומכיר את העקרונות הללו באופן אינטנסיבי. מה אני עושה אם ההכרעה סותרת את נטיית הלב שלי? ובכן אני מנסה להבין יותר לעומק את היסוד של נטית הלב שלי, וכן אני מנסה להבין יותר לעומק את העקרונות המונחים ביסוד ההכרעה ההלכתית. בדרך כלל אני מצליחה לשלב טוב בין השניים. מכל מקום, ההכרעה ההלכתית גוברת על נטיית הלב. הסיבה לכך היא שאני חושבת שהמדרג "טוב ורע" הוא בהגדרה מבודד מהכדאיות המיידית של האדם. אם מרחיבים את ההגדרה של ה"כדאיות של האדם" אל מעבר לדברים הפיזיים, מבינים שהדילמות בין הטוב לרע נובעות לעיתים קרובות מהעובדה שיש סתירה בין ה"כדאיות שלנו" ובין מה שאנו באופן רציונלי חושבים ל"טוב". לפיכך "נטיית הלב" המושפעת באופן מודע, ותת מודע, מ"הכדאיות", לא יכולה לשמש מורה דרך טוב בהחלטות שמבחינות בין טוב ורע, עם כל זה שאנו מנסים ל"זקק" את נטיית הלב שלנו מכל מיני השפעות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאני מבין עכשיו טוב יותר את העמדה שלך. תודה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |