בתשובה לליאור גולגר, 24/11/02 20:58
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ומה עם סטודנטים הנאלצים לעבוד *למחייתם*? לא כי משעמם להם, אלא כי הם ממש צריכים את הכסף, כיוון שהם גרים מחוץ לבית ההורים. יכול אתה לשאול - ולמה להתעקש לגור מחוץ לבית ההורים? נו, האם נראה לך הגיוני לגור עם ההורים עד גיל 25? לי לא. אני חושבת שאנשים בתחילת שנות העשרים לחייהם, שהם - סביר להניח - גם פעילים מינית, ומנהלים חיי חברה היכולים להימשך עד לשעות הקטנות של הלילה, לא צריכים לגור בבית ההורים מתוך כורח כלכלי. וברגע שעזבת את הבית, הרי אתה נאלץ למצוא עבודה, כיוון שמרבית ההורים לא יכולים לעמוד בהוצאה חדשית נוספת של אחזקת דירה על כל הוצאותיה השוטפות לבן הסטודנט. לדעתי גם הנסיון המעשי בעבודה הוא חשוב - את העבודה אותה ביצעתי במהלך לימודי התואר השני קיבלתי על סמך העבודה שביצעתי במהלך לימודי התואר הראשון, ואת העבודה שקיבלתי עם סיום התואר השני קיבלתי על-סמך העבודה בה עסקתי במהלך התואר השני. אלמלא היותי עובדת מגיל צעיר, הרי שהיום הייתי מוצאת את עצמי בסוף שנות העשרים לחיי בלי שום נסיון עבודה אמיתי, ובלי שום מעסיק שיהיה מוכן לקחת אותי אליו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זו בדיוק הנקודה - המדינה צריכה להזרים תקציבים לטובת דיור לסטודנטים ומלגות מוגדלות בתחומים שהיא מוצאת לנכון (נאמר אלה התורמים למשק ואלה המחזקים את צביונה הרצוי - למשל פילוסופיה ומחשבת ישראל). זאת על מנת לאפשר לסטודנטים אלה להקדיש את מיטב זמנם ללימודים ואת מקצתו גם לחיי חברה נורמלים של לא-הופכי-המבורגרים. לא בכל תחומי הלימודים יש חשיבות לנסיון המעשי בעבודה - אנשי חינוך רוכשים נסיון חיוני בשלב ההתמחות, אך חוקר בתורת המיתרים לא יכול להיעזר בנסיונו כשומר במועדון טניס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני, כמובן, מסכימה עם הנחת היסוד שלך (למה לתלמידי ישיבה מגיע ולי לא? תונהג מלגת מחיה לכל סטודנט ללא יוצא מן הכלל, לה לה לה). הבעיה שלי היא שבמצב הקיים, גישה כמו זו של הפרופסור שלך היא חסרת תכלית, שכן כולנו נאלצים לעבוד במהלך הלימודים. וכפי שכבר נכתב כאן, במצב כזה, ועד שהממשלה לא תתחיל לשלם לסטודנטים את שכר הדירה בתל-אביב, על האוניברסיטאות להתגמש וללכת לקראת ציבור הסטודנטים העובדים. כל עוד הן אינן עושות את זה, הרי שהן נותנות יתרון למעטים שאינם צריכים לעבוד, או לחילופין דוחפות את הסטודנטים חזרה לבית ההורים (מה שלדעתי הופך גם אותם וגם את הוריהם לאנשים די אומללים). ושוב - כן, צודק, אנחנו באותו צד. אם כי יש לזכור שרפורמות כגון זו שנזכרה כאן (מלגת מחיה לסטודנטים) נפוצות בעיקר במדינות בהן אחוז הפונים ללימודים גבוהים נמוך מזה שבישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא נאלץ לעבוד במהלך הלימודים. כמעט כל חבריי העובדים עושים זאת לאור השכר הגבוה ולא מתוך הכרח. מצד שני אני עתודאי מושתן ולכן לא משמש דוגמא טובה, ובכ"ז - צה"ל נותן לי 15,000 ש"ח בשנה כדי שאוכל להתרכז בלימודים. לכאורה צה"ל אוהב אותי, למעשה הוא רק משדל אותי ללכת לעתודה כדי לחסוך לעצמו שכירת יועצים חיצוניים בעתיד. מבחינת צה"ל זו עסקה משתלמת מאין כמוה - הוא שם עלינו 30-60 אלף ש"ח לאורך 3-4 שנים ומקבל מהנדס מדופלם ב600 ש"ח לחודש לשלוש שנים (עם התחייבות לשלוש שנים נוספות בקבע). אבל רגע, גם המדינה מרוויחה ממהנדסיה ומדעניה, ולכן במנותק ממטרותיה וערכיה משתלם לה לסבסד את לימודיהם ומחייתם. בתחשיב הערכי-מוסרי יש (לדעתי) לתמוך גם בבחורי הישיבות, בסטודנטים לפילוסופיה וכיו"ב, אך קיצוץ התקציב לאוניברסיטאות בתקציב האחרון הוא קיצוץ מטופש והרסני במקורות ההכנסה של המדינה. האוניברסיטאות לא ירוויחו דבר מהתגמשות לקראת ציבור הסטודנטים העובדים, ולדעתי גם הסטודנטים לא ירוויחו מכך יותר מדי אם תתבטא ההתגמשות ברמת הלימודים. בקיצור, האוני' לא צריכות לחטוף על הראש בשל אוויליות הממשלה. הממשלה צריכה לחטוף, וחזק (למה אין מפלגת סטודנטים למה?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''אלה המחזקים את צביונה הרצוי-למשל פילוסופיה ומחשבת-ישראל''- כלומר לא סתם סטודנטים לפילוסופיה, כי בין כאלה עלולים להיות כאלה שמתנגדים רחמנא-ליצלן לצביונה היהודי של המדינה. המדינה, לפי ההגיון העולה מדבריך, צריכה לבדוק את דעותיהם של הסטודנטים בנושא צביון המדינה( כלומר, דעותיהם הפוליטיות), ועל- סמך זאת להעניק להם מילגות ותקציבי-דיור. למקרה שחוק גודווין שכליל נאורי הזכיר במאמר אחר חל גם לגבי פאשיסטים- אני לא אכתוב מה המסקנה שלי מדבריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מהומה רבה על לא מאומה. בסה''כ טענתי שעל המדינה לתמוך גם בסטודנטים למדעי הרוח והיהדות (בחורי ישיבות אינקלוסיב) כדי לשמור על דגל התורה. זה הכל. וכל הסיפורים על בדיקת דעותיהם של הסטודנטים לא קשורים אלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בקרב הפיזיקאים, הרוב מוצאים את עצמם בסופו של דבר בתעשיה בתפקידים שבהם הנסיון המקצועי הוא בעל משמעות. אני לא יודע כמה מהסטודנטים לתואר ראשון בפיזיקה עובדים כשומרים אחרי השנה הראשונה. כשאני הייתי סטודנט לתואר ראשון בפיזיקה, מהשנה השניה, כל מי שאני מכיר שעבד, עשה עבודה עם ערך מוסף כלשהו. חלק קטן מאוד מהסטודנטים לתואר ראשון יהפכו בסופו של דבר לחוקרים תיאורטיים בסופו של דבר הרוב הגדול ניקלט בתעשיה בין אם אחרי סיום התואר הראשון ובין אם אחרי סיום הדוקטורט. אפילו חלק מהאנשים שחוזרים מפוסט דוקטורט מחליטים שעדיף להיכנס לתפקיד מקצועי מעניין ומכניס בתעשיה מאשר להיות אנשי סגל זוטר ולבחוש בפוליטיקה הפנים אוניברסיטאית עד שמישהו יואיל בטובו לפרוש לגימלאות ולפנות עבורם מינוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצא לי פעם לשמוע בשיחה פרטית מרצה להנדסת חשמל מארה"ב שלימד סמסטר או שניים בטכניון, לפני כשנתיים. הוא הבחין, מן הסתם, שבניגוד לארה"ב כמעט כל הסטודנטים שלו עובדים במקצוע העתידי שלהם; ולדעתו זה הרסני בשבילם. אבל לא מהסיבה המוכרת שזה גוזל להם זמן שהיו יכולים להקדיש ללימודים. הבעיה, לדעתו, היא שהמגע עם "העבודה האמיתית" בתעשייה גורם להם להכיר טוב מדי את העבודה בשוק כיום, ולדעת טוב מדי מהם הכלים והטכניקות שאיתם עובדים היום. ואז, הם רוצים ללמוד רק את זה גם באקדמיה; ואז הם מזלזלים בלימודים בסיסיים יותר, שנחשבים "לא מעשיים". ומה שאותם סטודנטים לא מבינים (כך אותו מרצה) הוא שעוד שלוש שנים הטכניקות והכלים ישתנו, ואילו הידע הבסיסי ישאר רלוונטי. אני לא משוכנע שהוא לגמרי צודק. אני בהחלט מסכים איתו (במבט על הרבה סטודנטים למדעי המחשב שלמדו איתי, וטיפה אחרי, בשנות הבום של ההי-טק) שסטודנטים היום מעריכים יותר מדי לימודים באורינטציה מעשית, של תחומים אופנתיים, על פני לימודים בסיסיים יותר; אני לא משוכנע עד כמה זה קשור לעבודה במהלך הלימודים. סטודנטים תמיד מקטרים על לימודים "שלא קשורים לשום דבר, ובשביל מה צריך את זה"; הידע מה כן "רלוונטי" ומה לא יחלחל אולי בכל מקרה. אבל זו נקודה מעניינת למחשבה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שדווקא מרצה אמריקאי העלה את הטענה הנ''ל, כיוון שבארה''ב כמעט כל הסטודנטים מתמחים (אינטרנשיפס) או מנסים להתמחות בזמן החופשות מביה''ס במקצוע העתידי, ונחשפים הרבה יותר מהסטודנט הישראלי (שלרוב בכלל לא עובד בתחום שלו) ל''איך הדברים קורים באמת''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בבקשה – ימחל על כבודו, יצמצם את חיי החברה והמין שלו עד למידה שלא תאתגר גם את י. פופק, ויישאר עם ההורים לתקופת הלימודים. אני לא אומר שזה בהכרח הדבר הכדאי ביותר או אפילו אפשרי תמיד, אבל זו אופציה סבירה וזה לא "לא הגיוני". הכל שאלה של סדר עדיפויות. ___________ עדי סתיו, בן 24 ומתכוון לעשות בדיוק את זה בשנה הבאה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |