בתשובה לכליל החורש נאורי, 24/11/02 1:51
 |
|
 |
||
|
||||
 |
המלחמה הנוכחית איננה אלא מלחמת התשה מיותרת שנובעת מאי-מדיניות של המנהיגים ומהיגררותם אחרי הגנרלים. ממש כמו מלחמת ההתשה המקורית שם ירינו ונטבחנו על גדות תעלת סואץ, כאן זה ברחבי הארץ. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו הקרוב של סופה מסכים איתי. מה קורה פה? אולי אני באמת נסחף אט אט שמאלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ידעתי שאני הקרוב שלה. טוב לדעת.(-: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיחקו אותה המצרים (והרוסים) כשהבינו אחרי מלחמת ששת הימים (והרבה לפני ישראל) שהדרך להביס את ישראל היא במלחמת התשה. ההישגים החשובים ביותר של מצרים במלחמת ההתשה הם: - הפסקת האש. על ידי כך שהשיגו הפסקת אש, "חינכו" המצרים את ישראל שלא כל מלחמה חייבת להסתיים בניצחון ישראל. מכאן ועד יום כיפור, הדרך היתה קצרה. - ההישענות הישראלית על ארה"ב. מתיחת מלחמת ההתשה על פני שנתיים וחצי, מוטטה את הכלכלה הישראלית ודחפה את ישראל לידי האמריקנים. אי אפשר לתאר את התבוסתנות הישראלית אחרי מלחמת יום כיפור בלי הלחץ האדיר שארה"ב הפעילה על ישראל. מהצד הישראלי, אפשר לקבוע שהקריטריון לניצחון או תבוסה במלחמת ההתשה היה צריך להיות, לכל הפחות, מניעת שני הישגים אלה מהמצרים. מכיוון שישראל נכשלה בכך, הרי שהיא הובסה במלחמת ההתשה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הם, By definition, השגת או אי השגת יעדי המלחמה. ברגע שנדע מהם יעדיה של ישראל במלחמה(?) הנוכחית, נוכל לדעת האם אנחנו מנצחים או מובסים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברירת המחדל של יעדי המלחמה היא מניעת הישגים מהאויב. די בכישלון במניעה, בלי קשר לקיומם או אי קיומם של יעדים אחרים, כדי לקבוע שהובסנו. אם לא נמנע מהאויב להשיג הישגים, נוכל לסיים את המלחמה בהשמדת ישראל על כל אזרחיה, בלי שהגדרנו לעצמנו את יעדי המלחמה. ברור שמקרה כזה נובס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגדרת מטרות המלחמה כמניעת הישגים (כלשהם) מהאויב, היא הגדרה שעונה טכנית על מטרות המלחמה, אבל היא הגדרה לא ריאלית. היא משולה להגדרת מטרת קבוצת כדורסל למנוע מהקבוצה היריבה להחדיר את הכדור לסל. במלחמה שני הצדדים משיגים הישגים, חלקם מקומיים, חלקם מינוריים, אבל המנצח במלחמה הוא קודם כל מי שמסוגל לספוג יותר כשלונות. ברור גם שאם נסיים את המלחמה בהשמדת ישראל (גם ללא השמדת כל אזרחיה), נובס, אלא שאם כל מטרת לחימתנו בפלסטינאים היא מניעת השמדתה של המדינה, הרי אנחנו עומדים בה בקלות. בקלות כל כך רבה עד כדי כך שרבים תוהים, אם זוהי מטרת הלחימה, למה אנחנו משקיעים בה מאמצים כל כך רבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסטנדרטים שלנו שונים מעט :-) לפני שנתיים וחצי, מספר כזה של הרוגים היה לא קביל. לפני עשור, הוא היה בלתי נתפס. לפני עשרים שנה, כשהיו 600 הרוגים בלבנון, הארץ געשה. גם הימין הסכים, באובייקטיביות, שזה מספר שערורייתי של אבדות, ושמח להפסיד את הבחירות של 1984. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
700 הרוגים זה מחיר גבוה. השאלה עבור מה שולם מחיר זה. במלחמת העצמאות היה המחיר ששילמה ישראל כ 6,000 הרוגים (מתוך אוכלוסיה של כ600,000) עבור הקמתה של המדינה. במלחמת ששת הימים היה המחיר כ 600 הרוגים עבור (לפחות מה שנתפס אז כ)הסרת האיום על קיומה של המדינה. במלחמת יום הכפורים היה המחיר ששולם עבור (מה שבחכמה לאחר מעשה נתגלה כ) הזכות להחזיק בסיני עוד 9÷6 שנים. ושוב, בעימות הנוכחי שילמו כ 700 ישראלים בחייהם. אף לא אחד מאותם 700 הרוגים נהרג בנסיון למנוע את השמדתה של המדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ביום כיפור ועכשיו נהרגו אנשים לשווא. עובדה זו מגבירה את הטענה שלי ש-700 הרוגים זה הרבה יותר מדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |