|
אני חושב שהרגישות כלפי האירוע בחברון נובעת מן העובדה שלא בכל יום מתבצעת התקפה מסודרת ומקצועית מצד הפלשתינאים. לאחר הקרב בג'נין התאמתו החששות שגורמים לבנונים/איראנים חדרו לגדה ועוסקים כיום בהקמת קבוצות לוחמים מן השורה. האירוע על כביש המערכת בצפון הארץ לפני כחצי שנה הדגים מה ההבדל בין המחבל ה"קלאסי" (חבוש כפיה, טולילה על הלחי ורובה קאלאצניקוב שיורה צרורות לא מדויקים עד שהוא נתקע) לבין חיילי החיזבאלה (מצוידים לא רע, מאורגנים בהיררכיה ויודעים תו"ל). שים לב שבתחקיר הראשוני מתברר שאותם מחבלים לא ניסו אפילו לפגוע ב"סתם" אזרחים אלא תכננו והוציאו לפועל התקפה צבאית אמיתית שמטרתה (בה הם עמדו) היתה לפגוע בכוחות הבטחון. החשש בקהילה הבטחונית הוא כי קבוצות אלו יתרחבו ויחלו לפעול בצורה מסיווית ואז במקרה כזה תופתע לדעת כמה המלך הוא עירום. כשאתה לוקח בחשבון את צורת הפעולה של צה"ל בגדה, את החיילות הממוצעת של יחידת המילואים ומוסיף לזאת את ההגבלות המוסריות החלות על הצבא תוכל להגיע למסקנה שבמידה וכמה חוליות מסוג זה יחלו לפעול במקביל, מאזן ההרוגים בקרבות ישתנה ללא היכר. מתקפת הטט הידועה מזמן מלחמת ויאטנם יכולה להיות דוגמא טובה לסנריו אפשרי. עד מתקפת הטט הכח הצפון ויאטנמי נתפס בתודעה האמריקאית (הצבאית והאזרחית) כקבוצות לא מאורגנות במיוחד בעלות יכולת מוגבלת של התקפות גרילה קצרות כאשר לאחריהן הם נאלצים לחזור למקומות המסתור שלהם. במהלך מתקפת הטט הופיע חייל אויב "חדש", חייל שיודע להלחם במסגרת גדודית, מסוגל לכבוש יעדים ואף להחזיק בהם. אף כי בדיעבד ידוע כיום כי אותה מתקפה עלתה לצפון ויאטנם ביוקר כה רב עד כי צבאה המדולדל עמד בפני פירוק, המכה הפסיכולוגית שהונחתה על הצבא האמריקאי ובמיוחד על העורף גרמה לכך שמאותו רגע החליט הממשל האמריקאי לסיים את המלחמה ולסגת. במידה ובכל שבוע לפתע ייהרגו כמה עשרות חיילים יכול להווצר לחץ בלתי נמנע שאחד מן השניים - יגרור את ישראל להגיב בתוקפנות שלא נראתה עד היום או לחלופין לסגת מן הגדה ולהודות (כמו האמריקאים בצורה לא רשמית)בתבוסה.
|
|