|
כך מכנה נעה מנהיים מגמה שהיא מזהה בספרות העברית החדשה בבקורת ב-Ynet על הרומן "מורה נבוכים" של גלעד עצמון. היא כוללת במגמה זו גם את "מתחת לקו העונג" וגם את "החטא והעונג" של אלי סוויד (נסקר באייל ב-דיון 706 ). למרות הכינויים החריפים כותבת מנהיים שהיא נהנית מכל רגע (את פופק היא מכירה?) להלן קטע מבקורתה:
ספרו של עצמון מצטרף לשורה של ספרים שיצאו לאחרונה, ביניהם "אקדמיה" של יקי מנשנפרוינד, "מתחת לקו העונג" של חגי דגן ו"החטא והעונג" של אלי סוויד, שמצביעים באבר זקור על כיוון חדש בספרות הישראלית הגברית הצעירה. אם ניתן להכליל את הספרות הנשית החדשה (כמו זו שמיוצגת בספריהן של ליהיא לפיד, שלי יחימוביץ' ועוד) כספרות של "מזדיינות", אם תסלחו לי על המילה, הרי שהגברים שבחבורה הם בעיקר ובהגדרתם, זייני מוח. גיבוריהם של דגן, עצמון סוויד ואחיהם לז'אנר מאותגרים חברתית, מכורים לפורנו, רבי שגלים בדמיונם בעיקר, שוביניסטים עד לבלי הכל ושפוטי כוס באופן מוחלט.
שפתם של הטקסטים הללו תהיה תמיד פסודו-אקדמית ואנכרוניסטית באופן מלבב, ובשפת עקלקלות זו יתוודו הגיבורים ודרכם כמובן, גם יוצריהם, על אטימותם הרגשית, חוסר יכולתם לכונן יחסי קרבה עם בנות המין היפה, ותאוותם הבלתי נדלית לטמון עצמם במכמניה של כל אישה מזדמנת ונכונה, ואני משוכנעת כי היהודי הקטן מווינה היה עושה צימעס מהפתולוגיה האוטו-ארוטית / אוראלית שמרצפת את הספרים הללו. הבעיה עבורנו, בנות החצי השני של אוכלוסית העולם, היא, כמובן, שזה עובד. ספרו של עצמון הוא אחד הספרים המצחיקים ביותר שהזדמן לי לקרוא באחרונה (שימו לב לפסקה בה הוא תוהה בנוגע ליסוד הלא החלטי של אקט החדירה ונזכר באמו הפולניה אומרת "גונתר, או שתיכנס או שתצא, אבל תסגור את הדלת") וגם הוא, כמו חגי דגן, מצליח לחלץ ממעמקי האוטיזם הגברי שלו כמה אבחנות מדוייקות על גברים, נשים ונושאים זניחים כמו פוליטקה גלובלית.
הכתבה המלאה:
|
|