 |
המאמר, כמו רבים המתריעים על חורבנה הממשמש ובא של הציונות עקב וותרנותנו, מתבסס על הלוגיקה הבאה: במחזוריות קבועה מאז אוסלו, הפלשתינאים מפגינים אלימות, ואנו כתוצאה מכך נותנים שטח, זאת מכיוון שאיננו יכולים לעמוד באלימות. קל לעשות אקסטרפולציה ולהסיק שבדרך זו נוותר לבסוף על כל שטח מדינת ישראל.
הבעיה בניתוח הזה היא ההנחה שהפוליטיקאים בצד שלנו רק מגיבים, ולא יוזמים. אין להם מטרות, פרט לעוד שבוע של הישרדות (זאת לעומת הצד השני, שמטרתו מובנת מאליה). זה לא מספיק, וצריך גם לייחס לברק מידה שלא תאמן של טפשות ופחדנות (איזשהו סוג מוזר של פחדנות), שבאורח פלא קפצו עליו בדיוק ברגע שהתיישב על כורסת רה"מ (שהרי כרמטכ"ל הוא היה פנתר שעמד לחסל את סדאם חוסיין).
אפשרות אחרת היא שלברק (ולמקבלי החלטות אחרים בישראל) יש מטרות, והמטרות האלו כנראה אינן כוללות את חורבן מדינת ישראל. גם כשהם מוסרים שטחים זה לא "סתם", ולא תגובת פאניקה לאיומים פלשתיניים. לא תמיד קל לראות מה המטרות האלה, ואני למשל לא יכול להגיד בבטחון שאני יודע מהן. לערן בילנסקי יש כמה רעיונות מעניינים בנידון, כאן ובמאמרים אחרים. אבל גם אם לא יודעים מה המטרה, אפשר להסיק שהאקסטרפולציה לעיל לא תקפה. החזרת שטחים היא לא חלק מאיזה חוק טבע, היא החלטה פוליטית למימוש מטרה.
כמה מגיבים כאן מהצד השמאלי זועמים על אריאל שרון שהצית את התבערה. כמעט באותה נשימה אומרים רבים שהיא כנראה היתה ניצתת ממילא, אולי לא עכשיו אלא בעתיד כלשהו. ועוד מסיקים מיד שכנראה באותו העתיד זה היה אפילו יותר גרוע. אני מסכים בהחלט עם הטענה הראשונה (שרון הצית), לא בטוח באשר לשתי האחרות. אבל אם הן נכונות, אפשר וצריך לשרטט את הקו האחרון במרובע (ומשום מה, אף אחד בשמאל לא מעלה זאת על דעתו) - להגיד תודה לשרון שעשה זאת עכשיו, ובלי שמץ סרקאזם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש