 |
|
 |
||
|
||||
 |
מיעוט התשובות על כתבה זו מעיד שעמיחי הוא לא הדבר היחידי שמת במדינה זו. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם בכתבה זו, וגם בכתבה על היציאה מהארון, עלתה הטענה כי מיעוט תגובות פירושו מיעוט הסכמה עם הכותב או מיעוט עניין בדבריו. לדעתי - להיפך. תגובות רבות מעידות בד"כ על *חוסר* הסכמה. על וויכוחים ארוכים. על עמידה על קוצו של יוד. באייל, בניגוד לאתרים אחרים, לא התפתחה תרבות של תגובות בסגנון "וואלה נכון!", שלא עושות דבר מלבד חיזוק ידיו של הכותב. אינני בא לשפוט אם הדבר טוב או רע, אבל אומר רק כי עובדתית, רבים מהמאמרים הטובים ביותר שקראתי עד כה באייל (וזה, אגב, אחד מהם) זכו למיעוט תגובות פשוט משום שמרבית הקוראים *הסכימו* עם הכתוב. ומהצד השני - אין זה אומר כי מאמר שהוביל לתגובות רבות הוא בהכרח גרוע! הוא פשוט עוסק, כפי הנראה, בנושא שאינו בלב הקונצנזוס. בקיצור, ישנם מאמרים טובים עם מעט תגובות, מאמרים טובים עם הרבה תגובות, וגם מאמרים גרועים משני הסוגים. אין קשר בין מספר התגובות לבין מידת העניין, ההסכמה או ההערכה של הקוראים לכתוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשהתותחים יורים, המוזות שותקות. כמה מצער שזה נכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו יובל, לפעמים באמת קוראים, מסכימים ולא אומרים. ודאי שלא שעממת אותנו למוות אלא רק העשרת אותנו, וטל צודק - אין לנו תרבות "וואלה נכון!" באייל. אולי בגלל שרוב המשתתפים הפעילים הם גברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או, מה שיותר פוליטיקלי קורקט וגם נראה לי סביר יותר, שזה בגלל שהאייל הקורא לא מגדיר את עצמו כ"פורום", אלא כ"כתב עת לענייני תרבות ואקטואליה". כתב עת, המשתמש במדיום בו הוא נמצא כאפשרות ליצירת שיח בין הקוראים לכותבים. ההבדל מתבטא בעיקר בדרך פתיחת הפורום - שליחת מאמר לעיון ועריכה, ולא פירסום שאלה בסגנון "מה דעתכם על ביבי?", כנהוג בפורומים. ההגדרה העצמית הזו משפיעה כנראה גם על הקוראים להגיב בעיקר כשיש להם מה להגיד (או שהם חושבים שיש להם מה להגיד, כמו מה שאני עושה כרגע) ולא סתם, בלי סיבה מיוחדת. יכול להיות שזה הגיע בהשראת סקשן מכתבי הקוראים בעיתונים מכובדים יותר או פחות, בהם המערכת לא נוהגת לפרסם מכתבי קוראים בנוסח "היה מגניב, אחותי" או "לך תמות, יא זבל". לדעתי, זו דווקא תכונה חיובית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טל , מיעוט התגובות מצביע על חוסר עניין של הקוראים. כמו חוסר העניין שהביאו רוב שוחרי התרבות שהצביעו ברגליהם ולא באו ללוות את עמיחי בדרכו האחרונה. בפורומים אחרים כתבה בנושא שיש עליו קונצנזיוס נעינת כמו כתבה על נושא שנוי במחלוקת. מה שרציתי לומר הוא, שהשירה מתה בתרבות הישראלית. ועל כך אני מצטער. הלואי והיה קונצנזיוס על השירה בכלל ועל עמיחי בפרט כמו שהנך אומר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איזה תגובות ציפית שיהיו? איזה תגובה פרסמת אתה עצמך, תגובה שנשענת על עצמה ולא על כך שאין תגובות אחרות? אהבתי את יהודה עמיחי לפני שמת וגם אחריו. סביר להניח שעכשיו, שכשהוא מת אולי יקנו את הספרים שלו קצת יותר. נו אז מה. הדירו את הרגליים מהלוויתו. אולי מכיוון שכפי שחי, נחבא בקרן זווית, כך גם מת. בנוגע למאמר - כפי שטל כהן כבר כתב - זהו מאמר שמעצם טבעו לא יעורר גלים. ראה את הויכוח על המהומות, בן יום אחד וראה כמה תגובות. זה רק טבעי. דפנה כתבה מאמר נוגה, שגרם לי להאנח. אולי היה מן הראוי שהייתי כותב לפני כן איזה שהוא פידבק, אבל מצד שני, (שוב, כפי שטל כהן אמר), אם זה היה טבעו של האייל היו מופיעות 200 תגובות בסגנון של "נכון" ו"גם אני מסכים". נעשה פה עוול עם כותבי המאמר, שלא יכולים להבחין בהבעת פניהם של הקוראים, צג המחשב נשאר קר וחלק בכל מקרה. ואם להסיט את הדיון מיהודה עמיחי לשירה הישראלית - לטעמי מצבה לא רע. לך אל חנויות הספרים ואל הספריה הציבורית כדי להיווכח בשפע. אומרים גם שבעידן ההי-טק השירה זוכה לעדנה מכיוון שלאף-אחד אין ממש זמן לרוא ספר של ממש, והשירה, מעצם טבעה המינימליסטי זוכה לבכורה. אם כבר לבכות אז על כך שכבר לא קוראים כמו פעם, במיוחד הילדים, וגם לא משחקים בג'ולות. גמר חתימה טובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על פי עיתוני סוף השבוע, ספרו של עמיחי "פתוח סגור פתוח" נכנס לרשימת רבי המכר, כאשר ההיצע הקיים לא סיפק את הביקוש הפתאומי, כך שיתכן שהיה מגיע ליותר מ-900 העותקים שנמכרו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמרים גרועים? אצלנו?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם לא שותקות, בכל אופן לא נשמעות. טל . סבור שמיעוט התגובות לרשימה מעיד על העלמותה של השירה כגורם בחיינו. טל כהן חושב שזה לא מעיד על כלום. אני מסכים עם טל כהן שמיעוט התגובות אינו סימן; ואני מסכים עם טל . , ש(בלי קשר) השירה נעלמה כגורם בחיינו. המצב הזה שורר מאז שעמדתי על דעתי התרבותית - עשר שנים אחורה, פחות או יותר. לכן הרושם שלי שבעבר היה אחרת הוא לא עדות ראשונית, אלא מסקנה שעל מקורותיה יהיה לי קשה להצביע. בכל אופן, זה רושם די ברור - בעשורים הראשונים לתרבות העברית תפסה השירה מקום קריטי, ואולי הציבור רומם אותה דווקא בגלל שהעברית לא היתה מובנת מאליה. ביאליק היה סמל לאומי בחייו, ולצידו טשרניחובסקי. אחר כך היו שלונסקי, ובעיקר אלתרמן, שבמשך שנים ספק ביטא, ספק קבע את מצב הרוח הלאומי-פוליטי. לאה גולדברג ורחל היו, אני מניח, "סלבריטאיות". אז בא דור המרד בנפילים אלו, והוציא גם הוא "כוכבים", אם גם מסוג אחר. אני לא משוכנע מה היה מעמדו הציבורי-תקשורתי של נתן זך בשנות השישים, או של יהודה עמיחי. אבל נדמה לי שבשנות השבעים אסור היה לאדם תרבותי-מעודכן להיתפס בלי דוד אבידן או יונה וולך. והנה, כמעט כל הנ"ל הלכו לעולמם. ונדמה שיורש אין. איני רואה בעצמי מבין גדול בשירה, וכנראה שאני גם חובב פחות נלהב ממה שהייתי רוצה. לכן באומרי שאין יורש, אין כוונתי שמשוררי היום פחות טובים מהנ"ל - אלא שמעמדם הציבורי והתקשורתי קטן להחריד, בעצם לא ממש קיים. כמה מאיתנו יכולים בכלל לנקוב בשם של משורר פעיל? קולו של נתן זך נשמע עדיין, אבל יותר בהבעת דעות פרוזאית מאשר בשירים חדשים. אני משתדל לקרוא שירים המתפרסמים במדור התרבות של "הארץ", ודרך המסננת המאוד סובייקטיבית שלי הצליחו להישאר אגי משעול ורמי דיצני כבולטים יותר מהיתר. ועדיין, לא שיש לי ספר של אחד מהם ליד המיטה. בתחום התרגום זוהר כוכבו של דורי מנור, שאמנם לרוב השירים שהוא בוחר לתרגם (מצרפתית) אינם מדברים אלי במיוחד, אך מלאכת התרגום שלו היא ללא ספק גאונית. ואולי לא צריך לחפש דווקא את המשוררים הפעילים - אבל גם המתים נשכחו קצת מלב. עמיחי הצליח אמנם להכנס לתכנית הלימודים; זה בעיקר מבטיח שכל נערה ונער יכירו אותו קצת - ואז ישכחו. דובי אמנם מבשר כאן על כניסתו של עמיחי אל רבי המכר - אבל ברור שזו יותר תגובת פוסט-מורטם קלושה מאשר שינוי מגמה. איה התשובה הפואטית לעוז, יהושע, שלו, קרת, קסטל-בלום, לוין, סובול, רם אורן אפילו? המשורר היחיד שהיכה כמה אדוות בבריכה הציבורית שלנו לאחרונה הוא... מחמוד דרוויש, ואתם יודעים באילו נסיבות. איני בטוח שישראל היא חריגה מבחינה זו. על משוררים זרים נדמה שאנו שומעים רק כשהם מקבלים פרס נובל, ואז זה כבר כסיכום לקריירת-עבר (אוקטביו פאז, שיימוס היני). פולין, מכל המדינות, היא אובססיבית לשירה - או לפחות כך זה מצטייר מהדובר הרהוט שלה, יורם ברונובסקי (ורסיסים של נציגיה, שיבמורסקה, הרברט ועוד, מתורגמים בקביעות לעברית). ומה בארצות האנגלו-סקסיות? ובאירופה? וברוסיה? האם יש יורשים לאליוט, ייטס, לורקה, צלאן, אחמטובה? מישהו שמע משהו? באירוניה מרה, מאוד מרה, אפשר לומר שיונה וולך, לעומת עמיחי, "הצליחה" לפרוש בשיא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Who am I to complain against the fact that hebrew culture in general is being neglected in favor of english...
But if we ask about modern israeli poetry, Hezi Laskali and Rami Sa'ari also deserve to be mentioned - according to my personal taste, of course. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על המשוב. את שיריו של לסקלי לצערי איני מכיר, אבל לאור תגובתי לעיל כדאי להעיר שגם הוא, אפעס, כבר לא עמנו. באשר לרמי סערי, אזכיר שגם הוא מתרגם מחונן (התלבתטי קודם אם להזכירו לצד דורי מנור), ויתרה מכך - נוטה לתרגם משפות שאחרים לא. למשל: פורטוגזית, קטלאנית, פינית, הונגרית, יוונית חדשה, טורקית, אלבנית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טור דה פורס של המשוררת. מעניינת הוירטואוזיות שלה, שגורמת לשירים להראות כאילו נכתבו כל כך בקלות, וזאת לנוכח התוכן הקשה (מות האם). בניגוד למשוררים מדורות קודמים, הווירטואוזיות שלה אינה נעוצה בלהטוטי חריזה ומצלול, אלא בדימויים מפתיעים ובאנלוגיות קולעות - שתופסות את הלב ולוחצות חזק. אזהרה: בעיני כואב מאוד לראות את הטקסט ללא ניקוד (ועדיין בכתיב חסר), כפי שהוא מופיע במהדורה המקוונת. למי שיכול, אני ממליץ על המהדורה המודפסת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוף טופיק מוחלט - מופיע בשיר של משעול הביטוי "בעגלה 1 ובזמן קריב", שלקוח מן הקדיש. מישהו יכול להסביר אותו? 1 נדמה לי שאמור להיות "בעגלא", אבל היא יצרה משחק מילים עם עגלת בית החולים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"בעגלא ובזמן קריב" = "במהרה ובזמן קרוב". למרבה האירוניה, הקדיש נאמר בארמית משום שכותביו (בתקופת התלמוד) רצו שיאמר בשפת העם המדוברת, ולא בשפה "אקדמית" ומרוחקת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |