בתשובה לערן בילינסקי, 20/10/02 10:25
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בעוד שאני מסכים עם הקביעה העקרונית, אפשר לציין ששימור שמות המקומות אינו ממש דוגמא. שמות מקומות נשמרו גם אם האוכלוסייה התחלפה. בעבר הירדן, התיישבות הצ'רקסים במאה ה-19 למעשה הקימה מחדש את עמאן - רבת-עמון, ג'רש - גרש, אירביד (שאינני יודע את שמה התנ"כי) ובגולן את קונייטרה ("קשת" בעברית) ועוד כפרים רבים בגולן, בבשן, בגלעד ועמון, שלפי תיאורים היו למעשה עיי חורבות באותה תקופה. לפניהם, אוכלוסיית תושבי הקבע בעבר הירדן היתה דלילה מאוד. אולי יפתיע רבים כאן, אך למעשה עד 1880 העיר החשובה בעבר הירדן, אחרי דמשק, היתה העיר א-סאלט, במערב עמון, שהיום די ירדה מחשיבותה ומשמשת סתם עיר מחוז. דווקא בצד שלנו היו כבר אז הרבה יישובים, ונעשו כמה סקרים רציניים - מפת ז'קוטן בעת מסע נפוליאון בונפרטה לעכו ב-1799, מסעות ויקטור גרן 1871-1875, משלחת הקרן הבריטית לחקירת ארץ-ישראל 1878 (שאני משתמש גם כיום בצילומי מפותיה מלפני 124 שנים לצורך מחקר שלי על השרון הדרומי כיום), כל הנ"ל לפני ראשית ההתיישבות הציונית. רק במפת הקרן הבריטית ניתן למצוא את מקווה-ישראל, שאף היא קדמה לעלייה הראשונה בתריסר שנים. בשורה התחתונה, רוב מכריע של היישובים הפלסטיניים כיום, התקיימו במאה ה-19. דווקא מוקדם יותר, במאות ה- 18-17 עד למחצית הראשונה של ה-19, קמו מחדש כמה עשרות כפרים. העיר א-טירה בשרון המזרחי למשל, הוקמה מחדש במאה ה-17 בעוד שהכפר הסמוך והחרב מיסכה, היה קיים ברציפות ככל הנראה מהתקופה הביזאנטית (או קודם) עד 1948. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |