בתשובה לג. שמעון, 05/08/02 13:08
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שכבר מזמן נסוגותי (וכנראה שגם עודד מעולם לא גרס כך) מהניסיון שהיה לי במהלך השנה הראשונה לכתיבתי באייל להתיימר לשלב את מדעי המדינה וההיסטוריה עם מדעי הטבע. אינני מתיימר לתת ניבויים לגבי העתיד אלא אני עוסק בניסיון לתאר את המצוי (כפי, שלהבנתי, עושים כל מדעי החברה), על סמך קריטריונים חיצוניים ולא פנימיים. אמנם יש בכך ויתור מסויים על פן רחב של התחומים הנ''ל, אולם איני רואה פסול אינהרנטי בדרך החשיבה הזו, ואני סבור שהיא מובילה לתובנות לא רעות בכלל, בלשון המעטה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ערן, אני שמח לשמוע שחלה נסיגה מסויימת בעמדות הקיצוניות, לטעמי, שהעלית. האם גם חזרת בך מהטענה ש"פוליטיקאים אינם טועים?" (אשמח לשמוע שאכן כן). טענה זו בגישה שנהגת להציג, מטרתה אחת ויחידה: "לחפצן" (מלשון חפץ) את הפוליטיקאי, להפכו למשהו המקביל לעצם דומם פיסיקלי, שאין נולדות בתוכו שאיפות, רצונות והכרות היכולות להסיט אותו מתנועתו (כלומר, אין פועלים בתוכו כוחות שינוי פנימיים והוא מושפע רק מכוחות חיצוניים שביניהם הוא מתמרן בעקביות חסרת פשרות במרחב הפוליטי), שכן רק כך ניתן לטפל בו במסגרת מודל דקרטיסטי. ראה בעניין זה את הפסקה במאמר על ויקו חלק ב' המדברת על אנתרופומורפיזם במהופך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מההנחה הזו אני לא יכול לחזור, שכן היא נחוצה כהנחת מחקר, והסברתי כבר מספר פעמים את נחיצותה לשיטתו של עודד ולשיטתי. אני מסכים שיש כאן חיפצון של הפוליטיקאי אבל זו האבסטרקציה וזה מה שהיא מנסה לעשות - לנטרל את כל הגורמים שאתה מונה ולהתייחס לפוליטיקאי באופן חיצוני במודל דקרטיסטי (כנראה). הביקורת שהבעתי כלפי גישות אחרות שורשה, בין השאר, באותה הנחת יסוד - ההכרעה שפוליטיקאי טעה (במשמעות של טעות שבה דנתי מספר פעמים) אינה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית, ומייצגת את השלכת ערכיו של החוקר על הנחקר והתיימרותו של החוקר לדעת את מניעיו ומטרותיו של הנחקר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ערן, נו, אז לפחות לתיאור שלי את המתודה של בלבן אתה מסכים - מחפצנים את הפוליטיקאים, או כל גורם אנושי אחר, כדי שיתאימו למתודה. מנקודת ראותי, זה חיפוש המטבע מתחת לפנס המתודי הדקרטיסטי. כרגע אין לי מה להוסיף בנידון, אבל אם יחולו בעתיד שינויים נוספים בתפיסותיך בעניין זה אשמח אם תודיעני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שיש טעם לשלב גם את ההיסטוריה עם מדעי הטבע, שכן למגמה הזו יש כבר תחום משל עצמה - מדע המדינה. אני מניח שאפשר לראות זאת כאבולוציה של ההיסטוריה הותיקה לשני צאצאים: הבן ההומאני שהולך בדרכי האב הקלאסיות והבן המדעי שהולך אחר רוח ההשכלה המודרנית. לעומת זאת, ויתור על החיבור בין מדע המדינה למדע הוא חמור בעיניי שכן הוא מערער את יומרת התחוום להיות מדעי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |