בתשובה לשוקי שמאל, 23/04/25 11:43
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ואגב, גם אחרי 6:30 התגובה של ביבי היתה מאד איטית ולקחה שעות ארוכות מאד שבהן נטבחו אלף אזרחים וחיילים. כל טענה שתומכת בגרסה (ב) הביביסטית מופרכת כיוון שגם ב-6:30 הוא לא עשה מה שצריך. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שזה מעבר לכוחותי האנליטיים לתת סיכום של מה שנראה בתכנית הזאת. אין שם איזשהו חידוש מרעיש, אבל היא חושפת את המבנה והשיטה שמאחורי האירועים. ואכן מתברר שמדובר ביקום הליוצנטרי. יש כאן איזושהי ישות מדינית החיה באזור הדמדומים שבין יש תכנית לאין תכנית. נתניהו, בשגעון הגדלות ובפנטסיה של מר ביטחון, מתנהל בין שליפה מן המותן לכיבוי שריפות. האין תכנית, שלו, של צה"ל, של ממשלת ישראל אינו מקרי. את מקום התכנית שאיננה, תופסת האילוזיה של BB כמר ביטחון, שבכל רגע ורגע יבחר בצעד הנכון שיוביל לאיזשהו ניצחון באופק אבוד. את התכנית הזו הוא לא יכול להציג לבוחריו, משום שהדבר יביא לפירוק הקואליציה שלו ולכן הוא נידון להעביר בממשלתו, ללא גיבוי פוליטי ממשי, "אין תכנית", אותה הוא מנהל בעזרת עוזרים מתחלפים נטולי גב ציבורי (עוזי ארד, יעלון, צחי הנגבי, דרומר, יוסי פוקס, אוריך, דוסטרי, יוסי שלי). ה"אין תכנית" כולה מבוססת על דחיינות שיטתית: הכלב ימות, הפריץ ימות, ביידן ילך. ובין כל החורבות שבדרך, עם נתניהו חי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי קשר לכל הנושא הגדול שכבר דשו ודשנו בו רבות ואין לי מה להוסיף. רק הערה, בעקבות הצפיה בוידאו, שהיא יותר שיתוף חוויה מאשר עמדה לגבי משהו: הרגע הזה בו שאולים את המוחטה האנושית ששמה סמוטריץ׳ לגבי הדרישה שלו להדיח את הרמטכ״ל ״עוד היום״ בשביעי לאוקטובר והמבטים שלו לצדדים עם החצי חיוך המבחיל וה-״תעבור הלאה״ זה מיקרו אקספרשן (שהוא כבר די מאקרו אקספרשן) הכי מגעיל שראיתי על פוליטקאי צלופחי בחיים שלי. האיש הזה כל כך מגעיל וכל כך רקוב בכל רמח אבריו שהוא אפילו לא מצליח להסתיר זאת כמו סתם איזה פוליטקאי מגעיל רגיל שעוסק בהעמדת פנים כמקצוע. תמיד שנאתי את סמוטריץ׳ ואת האידיאולוגיה שלו, אבל השתי שניות הללו העלו את השנאה שלי לפוליטקאי-ג׳יפה הזה לרמה חדשה. Achievement unlocked. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הערה צדדית: אני כנראה די שונה מהרבה אנשים בתגובה שלי למחזות כאלה: הם לא מעוררים אצלי שנאה אלא תעוב עמוק. אפילו את ביבי אני לא שונא, ואפשר להדיד שבאופן כללי אני צריך להכיר מישהו באופן אישי כדי לשנוא אותו. סמוטריץ' נמצא אצלי גבוה מאד ברשימת המגעילים, אם כי היתה תקופה קצרה בה הוא עבר לרשימה אחרת - רשימת המגוחכים עד רחמים - בזכות דברי הסנגוריה של הגנדמייזר שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיעוב עמוק יכול גם לתאר די במדויק את מה שאני מרגיש. נראה לי שמדובר בסמנטיקה. המילה "תיעוב" פירושה גועל נפש עמוק, שנאה עזה ודחייה מוסרית או רגשית כלפי מישהו או משהו. אני לא ממש מבין את הניואנס שמבדיל בין ״תיעוב עמוק״ לבין שנאה. אני גם לא ממש מבין למה רשימת המגוחכים עד רחמים היא בהכרח קבוצה שאם נמצאים בה אז אי אפשר להיות גם ברשימת הדברים המתועבים. אפשר גם לשנוא משהו, גם לתעב אותו וגם לחשוב שהוא מגוחך ופתטי. איפה הסתירה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר מישהו שאני שונא מת, אני שמח (ואז הולך להתבייש שבפינה כי זה פויה). כאשר מישהו שאני מתעב מת, אני רק מרגיש הקלה, בבחינת "ברוך שפטרנו". לעניין הסיווג, זה פשוט יותר נוח שהקטגוריות יהיו זרות כך שאם אין צורך ספציפי החלוקה המיידית היא לפי ההרגשה העיקרית, או המיידית, שהמושא מעורר אצלי. הבדל נוסף הוא שעבורי שנאה היא רגש עם תאריך תפוגה ארוך מאד; את המ"כ שלי בצבא מלפני יותר מחמישים שנה אני עדיין מקווה לתפוס באיזו סימטה מטאפורית חשוכה, בעוד את סמוטריץ' אשכח, בעזרת השם יתברך שמו, יום אחרי שהוא ייעלם מהחיים הציבוריים. אבל אתה צודק שזאת בעיקר סמנטיקה חסרת חשיבות, ואפשר לשנוא, לתעב, לבוז, ללעוג ולקלל אותו אובייקט בה בעת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התאוריה בשניקל שלי היא שיש סיכוי שהפרשנות הקיצונית הזאת למילה שנאה1 נולדה עקב הקמפיין רב השנים של המחנה הביביסטי. כל כך הרבה שנים פמפמו לכם במוח שאתם ״מונעים משנאה״2 שמחנה האופוזיציוני פיתח איזו פוביה מהרגש האנושי הטבעי הזה. כאילו אם מישהו מעז לשנוא משהו או מישהו אז הוא עשה איזה מעשה מגונה או ביצע איזה חטא נורא ואיום. כאילו יש איזה דיבר 11 בלוחות שאומר ״יהודי לא שונא יהודי״. אנחנו שונאים? לא יעלה על הדעת. מהפתאום?! אני חושב שיש כמה יהודים (כמו גם לא יהודים) שראויים שאפנה אליהם את הרגש הלגמרי טבעי והלגמרי אנושי שהוא שנאה (בעוצמה כזאת או אחרת). לא מתחשק לי לוותר על המילה הזאת או על הרגש הטבעי הזה. אפשר להגיד ״אני שונא אננס על פיצה״ בלי לייחל להשמדה לדברי מאפה ואפשר לשנוא את המורה מהתיכון בתיכון ושהשנאה הזאת תעלם די מהר בחלוף השנים. עד גיל 18 ממש (אבל ממש) שנאתי גבינה צהובה. היום זה אחד הדברים האהובים עלי בעולם (והגיל/רופא דורשים להפחית). _______________ 1 כאילו לרגש שנאה אין ספקטרום רחב של עוצמות, בדיוק כמו לאהבה, פחד, עצב או שמחה והוא תמיד מיצג באופן בינארי שאם אני שונא מישהו <--> אשמח כשהוא ימות. 2 בעיקר ככלי רטורי כדי לבטל כל טיעון רציונלי שקשה להתמודד איתו. אז הטריק הוא בשני צעדים. שלב א׳ לסמן את המחנה השני כמונע מרגש ולא מטיעונים רציונליים. שלב ב׳ הוא לשנות את המשמעות הרגילה של המילה שנאה למילת עוצמה עם קונוטציה שלילית מוחלטת כמו מילות עוצמה כמו ״רצח״ או ״מעשה מגונה״ או ״בגידה״. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנאה היא רגש יותר פשוט ויותר מניע לפעולה. תעוב הוא רגש יותר מורכב ופחות מניע לפעולה. כשאתה שונא משהו אתה מייחל להשמדתו. לדוגמה- אוהדי מכבי לא רק רוצים לנצח את הפועל בדרבי, אלא להביס אותם, וגם שהפועל תרד ליגה. כשאתה מתעב משהו יש לך תמריץ גם להמנע ממנו ולא רק להשמיד אותו. לדוגמה- כוסברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סמנטיקה. אם אני מקבל את ההגדרות הנ״ל, אז ברור שתיעוב זו מילה מדויקת יותר לגבי מה שאני מרגיש כלפי סמוטריץ׳. מייחל להשמדתו? ממש לא. וואט דה פקא. יש לי דברים יותר מעניינים לעשות בתוך הראש של עצמי מאשר לייחל השמדות של אנשים ודברים. אני מקווה שהמוחטה האנושית סמוטריץ׳ תאבד שלטון, לא יותר מכך. אבל אני לא מקבל את הסמנטיקה שלכם. יש המון אנשים שאני שונא ואני לא מייחל להשמדתם. שנאה זה רגש אנושי נורמלי וסביר והוא חלק בלתי נפרד מה-psyche האנושי. בכל מילון שאני בודק, משתמשים ברגש שנאה (ואפילו לפעמים ״שנאה עזה״) כאשר מסבירים את המשמעות של המילה תיעוב. אני זוכר שבתיכון היתה לי מורה ממש מטומטמת שממש שנאתי. אם הייתי אומר למישהו שאני ״מתעב״ אותה, הוא היה מבין פחות על מה אני מדבר מאשר כשאמרתי שאני שונא אותה (+נימוקים). אני לא מבין מאיפה הבאת את הקישור הזה בין רגש אנושי כל כך בסיסי כמו שנאה לבין ״לייחל השמדה״ (ג׳יזס אנשים. Anger management issues?). אני גם לא מבין מה כל כך הבהיל אתכם בזה שהודתי שאני שונא איזה פוליטיקאי1. _______________ 1 טוב - יש לי תאוריה שהיא טענה סוציולוגית על ישראל וגם על איך הרעל הביביסטי הצליח (באופן פנומנלי) לשנות ממש את ״השפה הקורקטית״ בה האופוזיציה מרשה לעצמה להשתמש, אבל התת דיון הסמנטי הזה התרחב מעבר למה שהתכוונתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק על עצמי אני יודע לספר, אבל שנאה או תיעוב, אינן מילים שמתארות את יחסי למילייה הזה. בדיוק עכשיו צפיתי בסר עמיחי אליהו שר המשהו בערוץ 13. הדבר העיקרי שאני יכול לומר על האיש הוא שלענ"ד הוא טפש כמו נעל. השנאה/תיעוב מתגמדים לגמרי מול החרדה שאני חש בגלל שאנשים כאלו יושבים ליד שולחן הממשלה ומרימים ידם בשאלות הקיום שלנו. בין כל דברי ההבל שלו ("תבדקו מה הבנתי וכתבתי בגיל 12"), הייתה עוד "פנינה" שמצדיקה לגמרי תיעוב כלפיו מצד כל מי שמתעניין באופן לא שטחי בתולדות השואה. אין טעם לחזור על דבריו מפני שמדובר בעניין עדין, רב-פנים ובעיקר סבוך למדי. אני רק מצר על כך שכנראה הפעם הוא יחמוק מן העונש הציבורי שמגיע לו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק. זה היה תמיד המצב ותמיד המודוס אופרנדי של הנתניהו, גם לפני השביעי באוקטובר. האמת שגם בממשלות קודמות שלו, גם כשהאירועים היו פחות ״מעניינים״. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |