|
לתגובתך האחרונה אני בהחלט מסכים. בבדיקה חוזרת, אני רואה שנטפלתי למילה 'החלטה', הסיפא של תגובתך. לעומת זאת בתחילת תגובתך אתה משתמש בביטוי 'פשרה', שלי נראה יותר מדוייק. "לו שואלים היום את ב"ג" - אני מניח שאתה צודק. ב"ג לא היה מן המתחרטים או המתנצלים. זה אופיו האישי ולא עקרוני. עקרונית, ב"ג אבי הממלכתיות הציונית, בודאי לא חשב על פטורים רגרסיביים ואנטי לאומיים, אלא במונחים של פשרה פראגמטית עם קבוצה שוליים שבחלוף הזמן תעלם. במציאות של 1949 היו הרבה מגוייסים דתיים, אבל רובם, מה שמכונה היום, דת"לים ולא אולטרה-אורתודוקסים. הפשרה שלו לא היתה שונה ממה שנעשה היום עם אמנים, ספורטאים, סלבריטאים ואחרים. באופן "פוזיציוני" לי נוח יותר להיטפל לבגין. מן הפוזיציה, קל לתאר את הפטור הגורף שהעניק כאתנן פוליטי המוסווה בטיעונים של יעילות וחיסכון בירוקרטי. לדיוקו של עניין, עליי לומר, שאאל"ט, גם הוא לא העניק פטור לחרדים, אלא לתלמידי הישיבות בלבד. החרדים הם ש"השלימו" את העסקה ע"י שהפכו את כל הילדים שלהם לקהילה לומדת. וכפי שתארתי בתגובתי הקודמת, התהליך הושלם ע"י החלטות בדרגים נמוכים יותר, לא להתערב בהחלטה מי יכול להיות תלמיד ישיבה ומי לא. מה שתארתי כאן אינו כרוניקה של החלטה הרת אסון, אלא של תהליך חברתי מתגלגל
|
|