 |
|
 |
||
|
||||
 |
אז זהו, שזו לא היתה ממש החלטה. יש כאן עוד מנגנון שפועל במשטרים לא סמכותניים. מנגנון של זחילת תהליכים המפורר ומפזר את האחריות. בן גוריון במקור פטר משירות קבוצה קטנה של אברכים. בהמשך המספרים גדלו. את מה שנשאר, החרדים השלימו עם פטורים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים. ואז נוצר מצב שהמנגנון הצבאי שעסק בכך היה חסר תועלת ובא הבגין ופטר את כולם. מנגנון הכרסום כפול א. בכל שלב בפני עצמו ההחלטה היא חלקית ולכאורה סבירה ("נכונה לזמנה"). לא ברור מי אחראי לתוצאה הסופית. אתה רוצה להרשיע את ב"ג שפטר כמה מאות אברכים משירות בצה"ל ב-1949? (באותו זמן ללוי אשכול היו קשיים גדולים בגיוס האוכלוסיה העירונית. ובא ב"ג ו"פתר" לו את הבעיה עם החרדים. נראה לי, שבזמן אמת, כולם היו מרוצים מן הפיתרון). ב. תהליכים כאלו לפעמים מתרחשים מכוח עצמם וכל מה שהממשל צריך לעשות, זה לא להתערב. למשל התהליך של הגדלת המכסות לא היה החלטה ממשלתית, אלא החלטה במשרד הביטחון. (נהוג להאשים את שמעון פרס מנכ"ל המשרד). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להחליט איפה אתה מסכים איתי ואיפה אתה חולק עלי, כך שאסתפק באמירה כללית: במקומות בהם אתה מסכים איתי אתה צודק. אני לא רוצה להרשיע את בן-גוריון בכלום, ואם זה הרושם שעלה מתגובתי אני רוצה לשנות את הסיפא שלה: אני משער שלו היו שואלים היום את בן-גוריון אם טעה בפטור שנתן לכמה מאות אברכים מגיוס לצבא הוא היה עומד מאחרי ההחלטה הזאת כנכונה לזמנה ומטיל את האשמה על אלה שהגיעו אחריו ובמקום לטפל בבעיה שהלכה ותפחה הלכו בדרך הקלה ודחו אותה לימים אחרים. "פרצה אש באורווה כך שחתכתי חלק מהגדר ושחררתי כמה סוסים שהיו בסכנה" הוא היה מסביר "ואחרי שהאש כבתה, במקום לתקן את הפירצה אתם הסרתם את הגדר פיסה אחר פיסה וכשהסוסים ברחו כל מה שהיה לכם לומר זה ש*אני* אשם. אגב" הוא היה מוסיף "מה עם יישוב הנגב?". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתגובתך האחרונה אני בהחלט מסכים. בבדיקה חוזרת, אני רואה שנטפלתי למילה 'החלטה', הסיפא של תגובתך. לעומת זאת בתחילת תגובתך אתה משתמש בביטוי 'פשרה', שלי נראה יותר מדוייק. "לו שואלים היום את ב"ג" - אני מניח שאתה צודק. ב"ג לא היה מן המתחרטים או המתנצלים. זה אופיו האישי ולא עקרוני. עקרונית, ב"ג אבי הממלכתיות הציונית, בודאי לא חשב על פטורים רגרסיביים ואנטי לאומיים, אלא במונחים של פשרה פראגמטית עם קבוצה שוליים שבחלוף הזמן תעלם. במציאות של 1949 היו הרבה מגוייסים דתיים, אבל רובם, מה שמכונה היום, דת"לים ולא אולטרה-אורתודוקסים. הפשרה שלו לא היתה שונה ממה שנעשה היום עם אמנים, ספורטאים, סלבריטאים ואחרים. באופן "פוזיציוני" לי נוח יותר להיטפל לבגין. מן הפוזיציה, קל לתאר את הפטור הגורף שהעניק כאתנן פוליטי המוסווה בטיעונים של יעילות וחיסכון בירוקרטי. לדיוקו של עניין, עליי לומר, שאאל"ט, גם הוא לא העניק פטור לחרדים, אלא לתלמידי הישיבות בלבד. החרדים הם ש"השלימו" את העסקה ע"י שהפכו את כל הילדים שלהם לקהילה לומדת. וכפי שתארתי בתגובתי הקודמת, התהליך הושלם ע"י החלטות בדרגים נמוכים יותר, לא להתערב בהחלטה מי יכול להיות תלמיד ישיבה ומי לא. מה שתארתי כאן אינו כרוניקה של החלטה הרת אסון, אלא של תהליך חברתי מתגלגל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
... תהליך חברתי מתגלגל, שלפני שהגענו לתוצאתו הסופית, אפאחד לא ממש התנגד לאפאחד מצעדי הביניים שהובילו אליו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |