בתשובה לירדן ניר-בוכבינדר, 12/09/24 6:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
קודם כל דיסקליימר קטן בשבח הבלבול וחוסר הביטחון. כפי שניתן ללמוד מתוכן וסגנון כתביו של מישל דה מונטן1, אני חושב שאותו בלבול, חוסר ביטחון, אינטרוספקציה והרהורים בקול רם, כל אלה דווקא מקרבים אותנו ליכולת לעשות סינתזה ולהתקרב קצת יותר אל הדברים כפי שהם באמת במציאות המורכבת (במקום הנפילה בקסמם של האבסולוטים והדעות הנחרצות). אפילו כשזה נראה שזה מגיע ממישהו שלא יודע להחליט מה הוא בכלל חושב. האנקדוטה שלך דווקא נשמעת לי לא מבלבלת ודי עקבית עם מה שאני חושב שהמחאה אמורה לעשות / מה הפונקציה שלה. אנטגנוזים, נענוע ספינות ולעלות על העצבים של חלקים בציבור זה משהו שנראה לי כמו פיצ׳ר ותוצאה צפויה ולא באג שצריך לתקן. שווה בנפשך מחאה של אנשים שעומדים עם שלט עם לוגו פטריוטי בכיכר, מסריה בקונצנזוס ותגובתו של כל פלוני או אלמוני שרואה את המפגינים היא חיוך, מחווה של Thumbs up ומלמול מתחת לשפם ״כל הכבוד. כל הכבוד להם״. מחאה שכזו לא תעורר דיון, תשכח מהר, לא תסמן למישהו שמשהו לא בסדר, לא תקבל שום כותרת בשום דף ראשי, לא ידובר בה בשום אולפן וקיומה לא יזיז לשלטון. אם נסתכל על המחאות הבלתי אלימות מההיסטוריה, שהיום כמעט כולם בדיעבד זוכרים אותן כגורם חיובי וכאבן פינה בתרבות של הדמוקרטיות, כולן (נראה לי שבלי יוצא מן הכלל) כללו, בלי בושה, מרכיבים של לתקוע אצבע בעין גם לשלטון, גם לסדר החברתי וגם מאוד עיצבנו/הטרידו חלקים גדולים מהציבור. כולן, בלי יוצא מן הכלל, כללו מרכיבים של הצקה לציבור, הפרעה לסדר יומו, הוצאת החברה משיגרה והתנהלות על קצה הצוק שבין החוקי/לגיטימי לבין תהום האנרכיה. החוכמה של המחאות הללו (וזו הגדולה של מנהיגים כמו MLK) היא ההליכה על קצה הצוק, אבל תמיד לדאוג שלא לקפוץ אל התהום. למרות ההמנעות (הממש אידיאולוגית) מהקפיצה אל התהום, אני חושב שכן צריך לתת קרדיט למרכיב החשוב שהוא כן הליכה על קצה הצוק. המחאות הללו תמיד כללו גם חיכוך מסוים עם המשטרה ועם החוק. הליכה על הקצה, בזהירות, עם תחושה של החלל הזה בבטן שמקבלים מפחד גבהים, הקפדה לא ליפול, אבל בכל זאת המשך הליכה על הקצה. ״הם אומרים שזה רק מרחיק מהמחאה את המתלבטים, ומקרב אותם לביבי.״ חלק זה יקרב לביבי, חלק זה ירחיק מביבי. העיקר שזה יזיז ויוציא את המערכת הפוליטית מסטגנציה. זה כמו המכה הזאת שנתנו פעם בצד למקלט טלביזיה CRT כדי לסדר את התמונה. כמו בדוגמה שהביא אריק - פתאום מפגין עם ריבועים של הפגנות על החגורה מוצא את עצמו נשאר בבית כי הוא לא מרוצה מהכיוון אליו הולכת המחאה בעוד אישתו, מצביעת ימין שהתנגדה למחאה בעבר, פתאום יוצאת להפגין בנחישות. המחאה מבלבלת את כולם, מכניסה למערכת הפוליטית אנרגיה ומיצרת תנועה חברתית (pun intended). זה הדבר שיש לו את הפוטנציאל לחולל שינוי. אז יכול להיות שזאת הפונקציה העיקרית שממלאת מחאה אפקטיבית - היא מעוררת השראה, אבל גם מדאיגה. היא מגייסת הסכמה, אבל גם מייצרת אנטגוניזם. היא מעוררת דיון, אבל גם ריב וסכסוך (ושני אלה מכניסים דלק להשארת הנושא על סדר היום). היא ממלאת תקווה, אבל גם מסמנת שמשהו מאוד בסיסי ביסודות של החברה שלנו מתערער ולכן יש צורך לטפל בעניין ותחושה של דחיפות. ההליכה על קצה הצוק מזכירה לכולם את קיומו של התהום והתקווה היא שכולם יבינו את הצורך לחזור ללכת ביחד בביטחה הרחק מהקצה הזה. שום דבר טוב לא מחכה לכולנו שם למטה. אם מחאה מבלבלת, יוצרת בנו תחושות של יחס אמביבלנטי אליה, היא קצת מדאיגה והקולקטיב הישראלי לא יודע איך בדיוק לאכול אותה, אולי זה בדיוק מה שהיא אמורה לעשות. _ 1 "כולנו עשויים כרקמת טלאים... וקיים הבדל בינינו לבין עצמנו באותה מידה שהוא קיים בינינו לבין זולתנו" |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שאפו! ראשית נחמד לראות ממך תגובה לא פסימית :) שנית מסכים בכללי. דיברתי על שיא החיות של הדמוקרטיה. המחאה היא בעצם קרש ההצלה לציבור המאוכזב/מדוכדך/יוצא מדעתו/כל התשובות נכונות לעשות משהו ולא ליפול לדכאון קיומי. כמובן שהייתי מעדיף מחאה יותר קוהרנטית, עם מסר אחד ברור. לדעתי המחאות המצליחות הצליחו להטמיע סיסמה קצרה בציבור, כמו לאחרונה mee too ו black lives matter. ללא ספק הממשלה הנוכחית הצליחה לדרוך לאנשים על היבלת בכל כך הרבה מישורים (שוויון בנטל, אופורטוניזם פוליטי על חשבון צרכי המדינה, המהפכה המשטרית, החזרת החטופים) שלכל אחד יותר כואב משהו אחר, וקשה לאחד את המחאות תחת דגל אחד. שלישית מסכים בפרטי. המחאות מעודדות, בעצם מכריחות, את הציבור להגדיר כל אחד לעצמו איפה הוא עומד, ולהיות יותר מנומק עם זה. אם הביביסטים יהפכו ליותר ביביסטים זו גם תוצאה מקובלת. אני רוצה בחירות בהקדם, ואם שוב הגוש ינצח לפחות נדע איפה אנחנו עומדים. אני חושב שאחת התוצאות המבורכות של המחאה תהיה שאחוזי ההצבעה של הגוש הליברלי יזנקו וישתוו לזה של הגוש השמרני, כך שתוצאות הבחירות הבאות יהיו הרבה יותר מייצגות מקודמותיהן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלל אצבע - אם אתה קורא משהו שאני כותב ואתה מפרש אותו כלא פסימי, קרא שוב. בטוח מציצה שם איזו פסימיות קטנה מאיזו צללית :-) אני חושב שבפתיל הזה אני כן (לפחות קצת) פסימי / ביקורתי. בעוד אני אומר שהמחאה נחוצה / שהיא עושה משהו ואני מתאר את הפונקציה שיש למחאות באופן כללי, אני גם מתאר את הספק שיש בי לגבי המחאה הספציפית הזאת ושאולי היא אנמית (מידי). אולי הישראלים חוששים מידי ולא הולכים מספיק קרוב לקצה הצוק, כפי שעשו במחאות אפקטיביות שיש לנו דוגמאות מהן בהיסטוריה של ה-״Non violence״. כאילו יש איזה משהו בסופר-אגו הישראלי שתמיד צועק עלינו בכריזה (בקריזה?) ״Mind the gap״ ותמיד, גם כשמאוד כועסים וחוששים, הציבור נשאר פה אחרי איזה פס צהוב דמיוני שאותו אסור בשום פנים ואופן לעבור. מצד אחד אולי זו ״הצלחה״ וסימן לבגרות של הציבור הישראלי. אולי. זה אכן הפירוש האופטימי של העניין. אבל אולי זו תמימות ולא אופטימיות? אולי אנחנו מתנהגים כמו החבר׳ה האלה רק עם שלטים? בפתיל הזה אני מתאר ספקות. אולי זה בעצם כשלון שלנו וסימן לפגם? אולי אי אפשר לנצח את כוחות השחור שעובדים כרגע על הכנעת המוסדות של המדינה שלנו רק באמצעות שלט, סיסמה, אהבת הארץ וכוונות טובות? אולי... 🤷♂️ |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהסיבה שהמחאה הנוכחית בישראל כל כך מנומסת יחסית למחאות לא אלימות אחרות בהיסטוריה העולמית (הצבעה לנשים, זכויות לשחורים, וכו׳) ואפילו בהיסטוריה הישראלית (הפנתרים השחורים, המחאות נגד אוסלו, אין סוף הפגנות של ערבים וחרדים...) היא שהמוחים הם ברובם בורגנים מהאליטה שרואים את עצמם כאזרחים סוג א׳. (מעניין, אגב, לראות את הנימוס בו שתי נשים צעירות מנסות להרוס את מגנה כרטה כמחאה לא אלימה1. אני מנסה לדמיין את הפאניקה שמהלך כזה היה מייצר בישראל) 1 הקשר יותר רחב |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
׳המוחים הם ברובם בורגנים מהאליטה שרואים את עצמם כאזרחים סוג א׳..׳ ———— מחויבותך להומור אינה יודעת גבול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי זה איפיון נכון של המצב. מה מצחיק אותך בזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על זה שמפגיני המחאות מ-19 מרגישים כאליטה/קסטה AAA לא צחקתי. על זה שהוא מעז לאמר זאת, כן ניסיתי להצחיק, וכרגיל - לשווא. בל״ח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
👍 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יאפ. זו הסיטואציה האבסורדית שבכל תנועת המחאה הזאת. המפגינים ברחובות הם האליטה (כנראה בעיני עצמם / כנראה האליטה של האתמול) והם על תקן השמרנים שרוצים לשמר את המצב הקיים. המהפכנים שרוצים להשתמש ב-D9, לחתור כנגד הממסד, להפיל את היסודות ולהקים משהו חדש במקום, הם כרגע השלטון. איזה וכמה להט כבר אפשר למצוא בתנועה חברתית ששמה על דיגלה את הרעיון ״העם, דורש, שלא ישתנו דברים״? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נ.ב. לכן אני פסימי. האינטואיציה שלי היא שאני לא יודע אם יהיה יותר טוב, אבל אם איכשהו כן יהיה פה יותר טוב, זה כנראה יגיע רק אחרי שיהיה פה יותר רע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כרגע זה ניחוש קל: כל יום גרוע יותר מהקודם (אם כי טוב יותר מהבא אחריו). אז אם לא יהיה מהפך מחר, יהיה יותר רע לפני שיהיה יותר טוב, אם בכלל. (סתם, אני יודע, התכוונת שיהיה הרבה יותר רע לפני ש.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. הכוונה המלאה היא ש(לצערי) כנראה צריך להיות הרבה יותר רע לפני שנבין שטקס שבועי עם שלט ודגל זה לא מספיק כשאתה מתמודד עם הכוחות הפועלים להחרבת המדינה. הצרה היא שמדובר במקרה הקלאסי של הצפרדע המתבשלת וכנראה כשנתעורר באמת, זה יהיה מאוחר מידי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחושה שלי היא שכבר התעוררנו, זה כבר מאוחר מדי (כזכור אני משאיר מקום לסיכוי קלוש, אבל קלוש), וזה לא ישנה אם נמחה חזק יותר (או אם היינו מוחים חזק יותר קודם), אנחנו מפסידים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אריק! מצאנו מישהו יותר פסימיסט ו/או פטליסט ממני. כבר הצעתי בעבר להקים את המפלגה ״הכל שחור״. זה נפל בשלבי התכנון הראשונים. כל החברים החליטו (כל אחד על דעת עצמו) ש״מה הטעם?״. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שיפה זה שהפסימיזם של שנינו עובד בסינרגיה (לפחות אצלי): אני מוצא אצלך שיקולים פסימיים שלא חשבתי עליהם בעצמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מזכיר לי ששמעתי איזה פסיכולוג שהתמרמר על איזו "קבוצת תמיכה" / "שיקום קבוצתי" בכלא, "כל האנטי-סוציאלים לומדים שם אחד מהשני דרכים חדשות לנצל אנשים!" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדאיג 😄 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה! הייתי קורא בשמחה מאמר עם ניתוח המחאה על קצה הצוק שלך. לא חשבתי לפני זה על הנעה, בנפרד משכנוע, כאפקט חשוב אפשרי של מחאה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קחו בחשבון שיש גם מי שמתנגד לממשלה אבל בגלל הפגיעה הגדולה מדי במדינה בעקבות המחאה ויעדיף להתנגד למחאה כדי לשמור על המדינה הדמוקרטית. כמוני. כל השיח הזה של ההפגנות רכות מדי כן או לא מבחינתי הוא פשוט עצימת עיניים וחוסר חיבור למציאות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התאור שלי לוקח זאת בחשבון. לגבי ה״מבחינתי״ ותאור עמדות שונות משלך כעצימת עיניים / חוסר חיבור למציאות - זה בעיקר משעשע. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |