בתשובה לאפופידס, 27/09/22 20:19
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושב שהשופטים משתמשים בסמכות שלהם בענווה הראויה, ו"השיטה" אינה מתכחשת לדמוקרטיה. אני אחזור פעם נוספת, כי זה בדיוק מתאים כאן- מי שזז הם לא השופטים. כל ביקורת שיש לך ולאחרים על היצירתיות של בית המשפט חייבת להיות רלבנטית גם לפס"ד "קול העם" של השופט אגרנט משנות החמישים, כי הוא היה יצירתי (קרי רדיקלי) יותר מכל מה שפסק בית המשפט בראשות שמגר וברק. השופט אגרנט קידם ערך שלא היה כתוב בשום חוק למעלה עליונה, בלי שהיה לו את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו להשען עליו, והחליט על דעת עצמו להשתמש בהכרזת העצמאות ככלי פרשני. האם אתה חושב שהוא התכחש לדמוקרטיה? השתמש בסמכותו לא בענווה הראויה? אם הביקורת שלך על בית המשפט לא חלה על פס"ד "קול העם" אז חוסר העקביות שלה מדבר בעד עצמו. אם היא כן- ממה נפשך? למחוקק היו 70 שנה להחליט אחרת, אבל הוא דווקא החליט להכניס לחוק היסוד את הכרזת העצמאות ככלי פרשני, ונתן את הגושפנקה הרשמית שאין חזקה ממנה לגישתו של אגרנט. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בעניין פס"ד "קול העם", אגרנט פעל בניגוד לסמכות שהוענקה לו לצורך יישום חוקי הכנסת. הוא העדיף את מצפונו על שלטון החוק. מקרים כאלו היו בעבר חלק מן הסיבות לגאוותי במערכת המשפט בישראל. מה שהפך את הגאווה לדאגה הן שתי תופעות: מגמה הפוכה: מקרים אלו, שמקומם היה בעיקר בדמוקרטיה החדשה, אמורים היו להפוך לנדירים ביותר לאחר עשרות רבות של שנים בהם הציבור והמחוקק כבר הכריעו בנושאים וקונפליקטים רבים שצצו עם השנים. במקום זאת, חריגים אנטי-דמוקרטיים כאלו הפכו ליותר נפוצים. תחנה אחרונה: בעוד שבעבר עמדה למחוקק האפשרות לעדכן את החקיקה, כיום, במקרים רבים מתעלם או פוסל בית המשפט חקיקה חדשה של הכנסת, כאשר זו אינה עולה בקנה אחד עם פסיקותיו שקדמו לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאז 1995 תוקנו לא מעט חוקי יסוד. נחקק אפילו אחד חדש (חוק הלאום). המחוקק לא טרח לעדכן את חוקי היסוד על חופש העיסוק וכבוד האדם וחירותו או לחוקק את חוק היסוד החקיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו, שאני לא רואה את המגמה שאתה מדבר עליה. להיפך- נראה כאילו הכנסת מחוקקת חוקים פופוליסטיים שאינם עומדים במבחן פסקת ההגבלה (לדוגמה- כליאת המסתננים) רק כדי שבית המשפט יוציא להם את הערמונים מהאש. אחד החריגים הבולטים היה הלכת דרעי-פנחסי (1993). בית המשפט שקל שיקולים ציבוריים שאינם מופיעים בחוק. השופטת מרים נאור אמרה: "נקודת המוצא לפסקי הדין אלה הייתה כי דיני הפסלות הסטטוטוריים אינם בגדר רשימה סגורה". חלפו כמעט 20 שנה ומסתבר שהכנסת קיבלה את הלכת דרעי-פנחסי כמות שהיא, אבל אתרגה את תפקיד ראש הממשלה. בג"ץ (ה 11-0 המפורסם מ 2020) כפף ראשו מול לשון החוק הברורה. לכנסת היה קל לחוקק את חוק הלאום ההצהרתי, אבל בנושאים הפתוחים החשובים ביותר הכנסת העדיפה לדחות ולדחות. חוק יסוד: החקיקה הוא אבן הראשה שתשלים את בנין חוקי היסוד ותהפוך אותם לחוקה. פעמים רבות כבר הוגש חוק יסוד: החקיקה בחגיגיות אל הכנסת ונקבר. המשפט האחרון שלך תמוה בעיני. בית המשפט פוסל חקיקה של הכנסת רק אם נפל בה פגם טכני, או שאינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה שחוקקה הכנסת עצמה. בית המשפט יכול לחדש הלכות רק במקום שהחקיקה השאירה לקונה. ישנו לפעמים בלבול בין תפקידו של בג"ץ כמרסן של הרשות המבצעת, שם כוחו גדול ומעוגן היטב בחוק, לבין תפקידו כמבקר של הרשות המחוקקת, שם הוא ניגש בדחילו ורחימו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |