|
הכל טוב. אני בהחלט אדם מורכב והראיה הכי משכנעת לכך היא שכל כמה ימים אני מתפרק :-)
יש סטנד-אפיסט בריטי, ריקי ג׳רבייס שמו, שגם אם לא אוהבים את סוג ההומור שלו (אני כן), יש לו עמדה משכנעת (לדעתי) לגבי האופן בו צריך להתיחס להומור/בדיחות/סאטירה שמזעזעים אותנו ומוציאים אותנו מה-Comfort Zone שלנו. מאוד חשוב לזהות בהצלחה את ה-Target של הבדיחה ואם היא מגיעה ״ממקום טוב״ או ממקום שרק רוצה לפגוע/לזעזע/להשפיל. פעמים רבות המטרה של הבדיחה והעמדה שמסתתרת מאחורי הבדיחה אכן מסתתרות ברזולוציה מאוד גבוהה. כמובן שלפעמים בדיחות הן סתם חצופות ומצחיקות, אפילו אין בהן שמץ של אמת.
ספציפית לגבי המערכון: אפשר לראות את המערכון ולהתיחס אליו כפשוטו כ״צוחק על יהודים״ או ״מבקר את מדיניות ישראל״, כאילו המערכון טוען שאלה עושים *בדיוק* את מה שמתואר במערכון ואז לבחון את המציאות, לגלות שמה שקורה במציאות הוא לא מה שמתואר במערכון ואז מזה להסיק שהמערכון שקרי ומשום שהוא שקרי וצוחק על יהודים באמצעות שקרים אז מזה קל להסיק שמדובר ביצירה אנטישמית. אפשר לעשות את זה, אבל זה טעות. הגזמה, הפרזה ומראה עקומה לחלוטין של המציאות זה הלחם והחמאה של קומדיה ומערכונים סאטיריים. זה לא סרט דוקו שמנסה לתעד את קורות העם היהודי.
החץ של המערכון לא מופנה בכלל למשהו ספציפי במדיניות הישראלית או למשהו שעם ישראל עשה בנקודה היסטורית זאת או אחרת. לכן זה לא פלא שאתה לא מצליח למצוא דוגמה ספציפית של ״מתי עשינו דבר כזה? תנו דוגמה אחת!״. החץ מופנה בכלל כלפי משהו הרבה יותר מופשט מזה. המערכון משתעשע ומבקר *סנטימנט* מסוים בתרבות שלנו. כולם מכירים טוב מאוד את הסנטימנט הזה, פגשו אותו המון פעמים במהלך חייהם וידעו לזהות מיד במה מדובר. בגלל זה המערכון הזה מצחיק את רובנו. אנחנו מיד מבינים ומזהים על מה הם מדברים.
|
|